כיצד לעמוד טסאן טסואן בצורה אפקטיבית – מאת: רופרט טגמי

כמו שבתרגול טאי צ’י אנו צריכים לבצע רצף של תנועות למשך פרק זמן מסוים, בתרגול טסאן טסואן אנו צריכים לעמוד בשקט, בתוך מנחים ייחודיים, למשך פרקי זמן מסוימים. זה מה שאנו עושים!

אנו עושים את העמידות של הטסאן טסואן ומחכים בשקט. מחכים למה? מחכים שמשהו יקרה. הרי משהו אמור לקרות כתוצאה מהתרגול… אני אמור להרגיש חזק יותר, מקורקע יותר, אנרגטי יותר, בריא יותר, צלול יותר… במשך הזמן גם כישורי הלחימה שלי אמורים להשתפר… ואם זה לא קורה? “תמשיך לתרגל בסבלנות” כך אומרים לי “בסוף זה יקרה”. אני ממשיך לתרגל ומחכה בסבלנות למשהו שיקרה, אבל כלום לא קורה. “זה לא עניין של ימים ולא שבועות” אומרים לי. “תרגל כמה חודשים ואז תראה”. אני מתרגל יומיום, במשך חודש, חודשיים… כלום. “מה קורה פה”? אני שואל. 

תרגול טסאן טסואן הנו תרגול של עמידה סטאטית. מה הבעיה בעמידה? מי לא יודע לעמוד? כולם יודעים. בגן ובבית הספר עמדנו בפינה (בזמנו) ושרדנו. באימוני הצבא עמדנו ב”טול” ושרדנו. אז טסאן טסואן לא נשרוד? תלמידים רבים סבורים לתומם שעמידת טסאן טסואן גם היא, בסופו של דבר, אינה אלא עניין של סיבולת. המתרגל אמור ל”סבול” את אי הנוחות שבעמידה למשך פרק הזמן שממליץ המורה ולהשתדל לא לאבד את הסבלנות… בהתחלה זה קצת כואב אבל במהרה מתרגלים… וזהו פחות או יותר.

וכך אני עומד ועומד, אבל שום דבר לא קורה.
“הבעיה היא” כך אומרים לי “שהמחשבה שלך מנותקת מהגוף”. כלומר, אני עומד טסאן טסואן בגופי אבל במחשבותיי אני מתכנן את ארוחת הערב הקרבה ובאה או חושב על היום שהיה בעבודה…
אלא שגם טסאן טסואן וגם טאי צ’י וגם צ’י גונג אינם תרגילים של הגוף בלבד אלא של גוף ומחשבה (Mind) או הנפש, כשהם כרוכים אחד בשני.
“אתה צריך לגייס גם את המחשבה שלך כדי לעמוד”. זה גם הופך את העמידה לקלה יותר. למשל, אפשר לדמיין שאתה עומד במקום מרגיע ושקט כמו חוף ים מקסים כשמעליך מצלים כפות עץ הקוקוס. או, אם להיות יותר מעשיים, לדמיין, בעמידות מסוימות, כאילו מחזיקים בלון או כדור גדול בצמוד לגוף. 

וכך אני עומד, מדמיין ומחכה.. אבל עדיין דבר לא קורה. למה?

הסיבה שדבר לא קורה היא… שאני מחכה. אני מחכה שמשהו יקרה. אני ממתין. ממתין שהעמידה תעשה את שלה. מאחר שאני ממתין, שום דבר לא קורה. כי כדי שמשהו יקרה אני לא יכול להיות בעמדת המתנה. אני חייב לעשות, לעבוד, לגרום לתוצאה הרצויה להופיע. המתנה אינה עבודה. המתנה היא זמן סביל. 

אז אני עושה! אבל מה אני עושה?
ראשית אני חייב להיכנס אל ה”חצר” – אל המקום בו קורים הדברים, כלומר – אל הגוף שלי. אני צריך להפנות את תשומת הלב שלי אל הגוף: אל האופן בו אני עומד, אל אי הנוחות הכרוכה בדבר, אל הכאבים המופיעים יש מאין בכל מיני מקומות מוזרים יותר ומוזרים פחות, אל קוצר הרוח וחוסר הסבלנות, אל התפילה השקטה שאני נושא בלבי שמי ייתן והסיוט הזה יסתיים סופסוף. 

כרטיס הכניסה ל”חצר” הוא באמצעות התחושה. אך ורק תחושה. לא מחשבה על… לא הידיעה ש… אך ורק התחושה. הקשר של המודעות עם הגוף חייב להיות קונקרטי ולא תיאורטי. אני צריך להפוך את התחושה שלי לדבר הרלוונטי, כי מה שאני חש הוא אמת קיומית נוכחת ומנצחת – אני חש, משמע אני קיים.

משעברתי בשער ויצרתי קשר עם תחושת הגוף, אני יכול לנסות ולעבוד עם תחושה זו. למשל, לחפש את הדרך להקל על חוסר הנוחות. חוסר הנוחות והכאב נובעים ממיצוב לא נכון של הגוף ומכניסתם לפעולה של שרירים רפויים שלא נעשה בהם שימוש זמן רב.
יש להיעזר במורה כדי למצב נכון את הגוף. “נכון” פירושו ליצור יחס מסוים בין חלקי הגוף השונים, כמו למשל, היחס בין קו הגולגולת לשלד, בין קצה הקודקוד לקצה הישבן וכו’.      

לאחר שנכנסתי ובאתי ל”חצר”, אני יכול לנסות ולהיכנס ל”היכל”. זהו השער השני. אבל כדי להיכנס דרכו אני צריך לשמור את השער הראשון פתוח כל הזמן. אני לא יכול לעסוק בכניסה ל”היכל” ולנטוש את ה”חצר”. שלב ב’ נבנה על גבי שלב א’ ואי אפשר בלעדיו.

בשלב שני זה אני מתוודע אל התנועה הפנימית המתרחשת בתוך הגוף.
כעת, כשהגוף נמצא במנוחה, תשומת הלב יכולה להאיר גם אותה ולהתוודע אליה. המילים “תנועה פנימית” אכן מתכוונות לתנועה אמיתית וממשית ולא שום דבר דמיוני. למשל, התנועה המעודנת (פנימה והחוצה) של הנשימה או תנועת השקיעה של משקל הגוף (מטה) אל כפות הרגליים או תנועת הצמיחה (מעלה) לעבר הקדקוד.

העבודה שלי היא ללמד את תשומת הלב שלי לשתף פעולה עם התנועה המתרחשת בתוך הגוף. למשל, תנועת משקל הגוף כלפי מטה. אני רוצה לשים לב אליה ולאפשר אותה כך שהיא תהייה נינוחה, רציפה וללא מעצורים ובכך תאפשר את תגובת הצמיחה מעלה. העבודה הזו חייבת להיות רציפה ולא מקוטעת.
 תשומת הלב שלי היא כמו פנס באפלה. אני מאיר עם הפנס ורואה אובייקט מסוים. רואה! לא חושב או מניח או מתאר לעצמי אלא רואה, נוכח…
את הפנס אני צריך להחזיק ולכוון אל האובייקט הזה כל הזמן. הסטה קלה של תשומת הלב, החלקה קלה הצידה והופ, אבד האובייקט. שוב איני רואה אותו. צריך לחפש אותו מחדש בתוך האפלה.

העבודה שלי היא גם לעמוד על ההבדל שבין עמידה רפויה מידי שאינה מחזיקה את הגוף, לעמידה נוקשה המכניסה את הגוף ללחץ. ללמוד את האיזון הדק שבו אני מרפה את שרירי הגוף כך שהם יוכלו לשאת את מסת הגוף בקלות וללא מאמץ.