


טאי צ'י Vs וו ג'י
אם "טאי ג'י" פירושו "שני הקטבים הקיצוניים או הגדולים (יין-יאנג)", "וו ג'י" פירושו "ללא קוטב או קצה" (ללא יין יאנג).
ווּ ג'י הוא היפוכו של הטאי צ'י. אם בטאי צ'י הגוף שלנו נמצא בתנועה והפנים שקט, בוו ג'י הגוף עומד בשקט והפנים פעיל.
וו ג'י הנו אותו פרק זמן שאנו מבלים בעמידה שקטה לפני שאנו מתחילים בתרגול. אפשר לחשוב על הוו ג'י כעל ה"למקומות, היכון, צא!" של הצ'י גונג ואמנויות הלחימה הסיניות.
"הפעולה שורשיה באי-הפעולה, והתמורה מעוגנת במנוחה". לכן "כשהבית מלא פעולה, בחוץ שקט, ולהפך".
מצב זה של לפני וטרם היות יין ויאנג הנו מצב תיאורטי בלבד ואינו נמצא בתחום החוויה האנושית שלנו. אין לנו אפשרות לחוות או להיות במצב של וו ג'י – בלי יין ויאנג. מכאן, שעמידת וו ג'י אינה המצב האמיתי הנקרא וו ג'י אלא הדמיה של המצב הזה בהתייחס לפן החומרי של הגוף (הפן הייני), שהוא גם הכלי אתו אנו מבצעים את תנועת הטאי צ'י. על ידי עמידה ללא תנועה – השקטת הצד החיצוני של מעטפת הגוף, אנו מעבירים את תשומת הלב פנימה, אל האקשן שבתוך הגוף ואילו המעטפת החיצונית נותרת שקטה במצב של אי תנועה, טרם הוויה – ווּ ג'י. ברגע שאנו מתחילים לנוע אנו עוברים בבת אחת ממצב וו ג'י למצב טאי ג'י שבו היין והיאנג מתחילים ל"דבר" ביניהם ונוצרים "ריבוא התופעות" – מגוון הצורות והמנחים.
לשם מה אנו זקוקים לוו ג'י?
בדיוק כמו שהאתלט זקוק לאותם רגעים של נשימה עמוקה, ריכוז וגיוס כוחות הגוף והנפש לפני שהוא יוצא לדרכו, כך אנו זקוקים בטאי צ'י ובצ'י גונג לפרק זמן מסוים של הכנה לפני שאנו "נכנסים בשער". האם אי אפשר ל"היכנס בשער" ללא הכנה? אפשר! אלא שגם אז בהכרח נבלה את חלק התנועות הראשון כמין הכנה ו"פתיחת השער" עד שנהיה פיסית ובעיקר מנטאלית, במקום של הטאי צ'י. טאי צ'י אינו המצב הנורמטיבי בו אנו שוהים בחיי היומיום, לא מבחינה נפשית ולא מבחינה גופנית. אולי היינו רוצים שזה יהיה כך, אבל זה לא! חיי היומיום מטלטלים ומושכים אותנו לאי סדר מתמשך, זורקים אותנו מהמרכז ומכניסים אותנו ל"עיוות" אנרגטי. לכן אנו עושים טאי צ'י, כדי להשיב את הסדר הפנימי על כנו. ולכן אנו צריכים מסגרת פעולה מקדימה, מין "טקס" שיכניס אותנו למצב הרצוי שבו נוכל שוב להיות ממורכזים, נינוחים, קשובים ומסוגלים לעבוד ולהיענות לעקרונות הטאי צ'י.
איך עושים וו ג'י?
עבודת ההכנה מתפרשת על פני שלושה שדות פעולה:
א. צורה – האופן בו אנו ממצבים את הגוף וקושרים את חלקיו השונים ליחידה אחת (alignment). בטאי צ'י יש קשר של הקבלה בין חלקי הגוף השונים. היענות לקשר הזה יוצרת יציבה נינוחה המאפשרת עמידה נינוחה עם זרימה אופטימאלית של הכוח בגוף.
ב. קשב – קשור למצב המנטאלי בו אנו נמצאים – היכולת להאיר את פעולותינו בפנס תשומת הלב שלנו, ל"ראות" את עצמנו, להיות נוכחים בתוך הצורה.
ג. נשימה – היכולת לעקוב אחר התנועה הפנימית בגוף, של הנשימה וכל דבר אחר הנע בגוף. לזהות את כיווני התנועה, לעקוב אחריהם ולזהות את "אחדות הכיוונים" של התנועה.
הבנייה המעשית של עמידת וו צ'י
הדרך היחידה לבנות עמידה נכונה של וו ג'י וטסאן טסואן היא בעזרת מדריך מנוסה היודע ללמד את הנושא. כל ניסיון ללמוד ולתרגל ללא הדרכה עלול להסתיים בתסכול, במקרה הטוב ובנזק פיסי או מנטלי במקרה הרע וכבר היו דברים מעולם. מאמר זה אינו מהווה אלא "מפת דרכים" מקוצרת לתלמיד המודרך בידי מורה.
לעמידת ווּ צ'י שני פנים, פנימי וחיצוני.
הפן החיצוני – בו ממצבים את חלקי גופנו ביחס נכון אחד לשני.
הפן הפנימי – בו אנו הופכים את מודעותנו לפעילות הפנימית המתרחשת בתוכנו וקושרים פעילות זו עם תחושת הגוף.

הפן החיצוני:
1. כפות הרגליים
את כפות הרגליים ממקמים ברוחב הכתפיים. מקפידים שהן תהיינה מקבילות אחת לשנייה. כפות הרגליים נושאות עליהן את משקל הגוף והן מהוות את קו הגבול והשער לקשר עם הקרקע. משקל הגוף (הכבידה) הנו כוח משמעותי העומד לרשותנו. בטאי צ'י אנו עושים בו שימוש משמעותי. בעמידה, אנו מאפשרים לו לזרום מטה ולהתנקז בכיוונו הטבעי – הקרקע. על כפות הרגליים לחפש את המגע המלא והצמוד ביותר עם הקרקע כדי לממש את הקשר הזה באופן מקסימאלי.
2. ברכיים
על הברכיים להיות כפופות מאותה סיבה לעיל. הכיפוף אינו מטרה בפני עצמה. ברכיים כפופות מאפשרות למשקל הגוף להתנקז אל הקרקע. קשר זה נחסם כאשר הברכיים ננעלות. אפשר לראות זאת אצל כל היונקים השומרים על ברכיים גמישות וכפופות על מנת להשתמש במשקל הגוף כי ליצור תנועה.
3. עכוז
חלקת הישבן ועצם הזנב (Coccyx) נאספות בעדינות פנימה בתנועה המנטרלת ככל האפשר קימור הקצה כלפי מעלה הנגרם מהליכה בברכיים ישרות. קימור זה הוא מקור למתח המפריע למשקל הגוף להתנקז מטה, ואף נותן אותותיו במשך השנים בצורת כאבים בגב התחתון. איסוף חלקת הישבן פנימה נועד לשחרר את עצם הזנב וליצור בסיס נכון לציר הטאי צ'י (Tai Chi Pole), אותו קו דמיוני הנעוץ לאורך הגוף כמו תורן או שיפוד.
4. כתפיים וידיים
הזרועות תלויות בנינוחות לשני צדי הגוף, כאילו החיבור לכתפיים הוא הדבר היחיד המחזיק אותן. גם את הכוח של משקל הזרועות אנו רוצים לשחרר כלפי מטה. גב הזרוע והיד פונים בעדינות קדימה. כך נוצר מרווח טבעי ורצוי בין הזרועות לגוף. הזרועות שומרות על קימור טבעי בהתאם לעקרון "כיבוד הקימורים הטבעיים של הגוף". הסיבוב גם ממלא את הזרועות בתחושת נוכחות האופיינית לכל קימור (קשת).
אצבעות הידיים נינוחות ופרושות לרווחה כמו מפרש ברוח, במיוחד בין האצבע לאגודל.
5. ראש
הסנטר נופל מעט מטה, קו המבט נשלח באלכסון אל נקודה דמיונית בקרקע שלפנים. כתוצאה מכך נוטה הראש מעט קדימה, כך שהעורף מתארך והקדקוד נשלח כלפי מעלה כמו ציצה. העורף והקדקוד מרגישים המשך טבעי של ציר הגוף, ציר הטאי צ'י.

הפן הפנימי:
1. תשומת הלב בבטן
מיקום הנקודה בבטן כמוקד תשומת הלב עומדת בראש מעיינינו. המבט הפנימי והקשב מתכווננים אל נקודה דמיונית זו הנמצאת מתחת לטבור. בתחילה בוחרים נקודה דמיונית באופן שרירותי. במשך הזמן, אם מתרגלים, מקבלים תחושה ברורה, פיזית ממש, של מיקומה.
כמו המבט הפיזי, תשומת הלב אינה מתמקדת בנקודה זו אלא משתמשת בה כעוגן ומשם נפרשת לכל הגוף. הנקודה בבטן היא מעין נקודת התייחסות, כמו ראש הגבעה עליה אני עולה כדי להשיג מבט רחב יותר על סביבתי.
טיפ:
לא להתאמץ, לא להסתער על היעד במצח נחושה – אלא בניחותא, באופן אגבי, על גבול הלא-אכפתי. וכבר נאמר בדאו דה צ'ינג: "כדי לשלוט בממלכה גדולה יש לנהוג כאילו מטגנים דג קטן – להיזהר לא להגזים (לטגן יתר על המידה)".
2. פלג גוף תחתון.
הנקודה בבטן מחלקת את הגוף לפלג גוף עליון ופלג גוף תחתון. פלג הגוף התחתון – האגן והרגליים, הם המסד. זהו החלק הייני מבין השניים – מלא, כבד, סמיך, דחוס – כמו הקרקע שעליה אנו עומדים. ככל שפלג הגוף התחתון מזדהה יותר עם תפקידו הייני, כך מלאה יותר הזרימה של משקל הגוף מטה אל הקרקע וכך גם יכולים המתחים האצורים בו להשתחרר, במשך הזמן, ולזרום מטה גם הם.
טיפ:
אנו משתמשים בדימוי ובדמיון על מנת להשיג את תחושת משקל הגוף המונח על כפות הרגליים. בעזרת דימוי של תנועה פנימית אנו יכולים לקבל את התחושה הזו. למשל בדימוי "משקל הגוף הוא כמו חול במכָל המחפש דרכו מטה", אנו יכולים לדמיין את משקל הגוף כחול הזורם ונשפך באיטיות מטה אל תחתית המכל (כפות הרגליים) והלאה אל הקרקע. וכבר נאמר: "Body follows Mind" – "התודעה מורה והגוף מציית".
3. פלג גוף עליון
זהו החלק היאנגי מבין השניים – אוורירי, מופשט, קליל, ודינמי – כמו השמיים שאליהם שואף קצה הקודקוד. זהו הכוח השני העומד לרשותנו, והוא זורם מעלה לאורך גופנו אל הקודקוד. כוח זה קשה יותר להמשגה ולכן נשתדל בשלב הראשון לכוון את תשומת לבנו לכוח הראשון (משקל הגוף) המוחשי יותר ולפעול בהתאמה אליו. ככל שנשחרר את משקל הגוף וניתן לו לשקוע אל כפות הרגליים כך נהיה ערים יותר לנוכחותו של הכוח הנע כלפי מעלה.
טיפ:
השקיעה אל תוך כפות הרגליים מביאה לנינוחות הולכת וגוברת של כל מעטפת הגוף (הפריפריה). אך שקיעה זו תלויה גם ביכולת לשמור על קשר קבוע עם הנקודה בבטן. וכבר נאמר: "על מנת לרכך את הפריפריה יש לאחוז את המרכז כאילו היה גרעין של אפרסק". על פי דרך ההתבוננות של יין – יאנג, בכל פרי, למשל, יש אזור קשה (קליפה או גרעין) המתווה את הצורה ואזור רך שהוא תוכן הפרי. אם הפנים קשה החוץ רך ולהפך.
4. ציר הטאי צ'י – Tai Chi Pole
זהו הציר הקושר מצד אחד בין שמים לארץ ומצד שני בין קצה הגוף העליון, הקודקוד, לקצה הגוף התחתון, כפות הרגליים. הציר הופך את כל הגוף כולו ליחידת זרימה וקשב אחת. ציר הטאי צ'י נותן לנו את נקודות הייחוס של כיווני התנועה בטאי צ'י (ימינה-שמאלה, קדימה-אחורה); היאחזות תשומת הלב בבטן המאפשרת את בניית הציר.
טיפ:
שני צירי התנועה, קדימה – אחורה, ימינה – שמאלה, הם כמו עגלה עליה ממוקם תורן. העגלה מספקת את התנועה האופקית: קדימה ואחורה, ובמקביל מספק התורן את התנועה האנכית: ימינה – שמאלה.
5. אחדות הכיוונים
אחרי תרגול מה אנו מתחילים להיות ערים לתנועה הפנימית המתחוללת בתוך גופנו. בראשונה נבחין בתנועה ה"בוטה" יותר, תנועת הנשימה. על ידי קשב אנו יכולים להבחין במסלול המחזורי שלה: פנימה – החוצה (פתיחה – סגירה).
את מחזוריות התנועה הזו אנו מאחדים בעזרת הדמיון עם תנועת הציר: מעלה – מטה.
שתי התנועות מתאחדות בסדר הזה:
פנימה – מעלה
החוצה – מטה
ככל שהתנועה הפנימית ברורה ומוחשית יותר, כך השקט החיצוני של הגוף נוכח יותר, ולהפך.
טיפ:
כדי לפתח את תשומת הלב עלינו לעשות בה שימוש. פירוש הדבר לנסות לצמצם ככל האפשר, בשעת התרגול, את ה"עשייה" ולהרחיב ככל האפשר את ה"צפייה". כשאני עוקב אחר תנועת הנשימה שלי אני נמנע מלעשות/להנחות/להדריך/לכוון… ובמקום זאת נותן לנשימה להתרחש בצורתה הטבעית והספונטנית. הרי תנועת הנשימה מתרחשת באופן עצמאי, אז לשם מה לחזור ולעשות את מה שנעשה בין כה וכה. תנועת הנשימה אינה צריכה את התערבותנו כדי להיות. היא שם תמיד.
