מעצר בית
כבר שבועיים חלפו מאז תחילתו של האירוע שייזכר בהיסטוריה בתור הסגר הגדול של 2020. כבר שבועיים חלפו מאז שהורדנו הילוך, כיבינו מנועים וסרנו מדרכנו השגורה של אימון ושיעור.
אכן, אנחנו משתדלים להתאמן לבד, עם עצמנו, אך תחת לחץ האירועים לא תמיד אנו מוצאים את הפניות שתאפשר לנו את המשמעת הדרושה לאימון אישי. אנו מנסים להיעזר בהקלטות וידאו, שיעורים פתוחים באפליקציית זום, מנסים, אבל ברור לנו שזה לא זה. ברור לנו שאין תחליף לאימון ושיעור ממשי, ומה שמוליך אותנו זו המחשבה – כן, אבל זה יותר טוב מכלום. ואכן, הכלום – האיון הגדול, הוא האויב העיקרי המאיים עלינו כעת. אנו מרגישים שבשבר הנוכחי המציאות שלנו מצטמצמת לתוך כלום – אנו הולכים ומאבדים קשר עם דברים חשובים לנו, ביניהם גם אימון טאי צ'י ושיעור טאי צ'י – ואולי יש לנו חשש שאנו מתחילים לאבד את הדרך.
ומה הדבר שקושר אותנו אל הדרך ואומר לנו שאנו שם? האם אלה הפעולות החיצוניות שלנו כמו לעשות את הקאטה או לתרגל את הצ'י גונג שלי?
אם אני באמת על הדרך, האם אני יכול להתרחק ממנה או להתקרב אליה? אם הדרך הנה משהו שאפשר לרדת ממנה או לעלות עליה, כי אם כן – זו אינה הדרך. דרך הטאי צ'י פשוט קיימת ואינה תלויה בדבר.
ג'או ג'ואו: "'הדרך' – מהי?"
נאן צ'ואן: "זוהי המחשבה של היום-יום".
ג'או ג'ואו: "אז לכך צריך לכוון, הלא כן?"
נאן צ'ואן: "ברגע שכיוונת למשהו – החטאת".
ג'או ג'ואו: "אם לא אכוון, כיצד אוכל לדעת את הדרך?"
נאן צ'ואן: "'לדרך' אין קשר ל'ידיעה' או 'אי-ידיעה'. אם הגעת אל הדרך שאין מכוונים אליה, הרי זה כמו החלל הריק: צלול לחלוטין. אינך יכול להניע אותה לא לכאן ולא לכאן".
מחשבה שעולה: הדרך אינה תלויה בדבר, במובן זה שאין לכוון אליה, או ״לדעת אותה״, אבל אין זה אומר שאם אמשיך לשכב על הספה אהיה בה. אני יכולה להמשיך להתאמן בלי ״יעד״ חוץ מאשר האימון עצמו בתשומת לב וברוגע. כלומר, לא כדי להשיג משהו. המסגרת (אימון קבוע) לבדה היא האפשרות היחידה.
“Getting lost and finding the way are two sides of the same coin”
מתוך הספר ״מר אל – כאן אנה״