האמנות של איך לא לעשות כלום בקשר לנשימה בטאי צ'י – מאת: רופרט טגאמי
נשימת טאי צ'י. יש כזה דבר? אז איך נושמים בטאי צ'י? בודאי שיש משהו מאד מסודר ומונחה בטאי צ'י. משהו שיורה לי, המתרגל, איך להתנהג עם הנשימה. מתי לקחת אוויר ומתי להוציא, איך להכניס ולהוציא, לאן להכניס ולהוציא, מאיפה, דרך איפה… ככה זה בכל שיטה רצינית של תרגול גופני או אומנות לחימה. אז מהי נשימה נכונה בטאי 'צי?
אז אולי כדאי לגשת למורה ולשאול אותו: "מה עושים עם הנשימה בשעת הטאי צ'י?"
"אה, הנשימה!?" אומר המורה "הנשימה – טבעי! תנשום טבעי".
יופי. נהדר. טבעי. עכשיו אני יודע בדיוק איך לנשום!
הכול טמון בתמצית
"כשאני לומד – מיום ליום אני הולך ומוסיף,
כשאני צועד ב"דרך" – מיום ליום אני הולך ומחסיר."
(לאו טסי).
כשאנו הולכים בדרך הטאי צ'י אנו מבקשים לרדת אל המהותי, אל מה שטמון בקרקעית החבית, אל התמצית החשובה באמת.
מהי התמצית? התמצית היא מה שנקרא "טבעי". "הדרך הטבעית" זה כל מה שקיים בפני עצמו בלי קשר אל כל אחד ואחד מאתנו. העקרונות של הטאי צ'י מתארים את "הדרך הטבעית" – התמצית ומסבירים לנו כיצד לפעול ולהתנהל.
מה מפריד בינינו לבין התמצית? אנחנו! עודף הפעולות והעשייה שלנו. עודף כוח פיסי, דריכות יתר של השרירים, מתח נפשי שאינו פוסק, לחץ, עודף דאגה פחדים וחרדות, עודף מחשבות ומחשבות שאינן מרפות (אובססיביות), "רעש" מנטאלי, עשייה לשם עשייה…
אז איך מגיעים אל התמצית? על ידי סילוק כל מה שמיותר ומפריע – מה שעומד בינינו לבינה. כל מה שמסכל את היכולת שלי להבחין ב"טבעי" – במה שיש – בתנועה המתקיימת כל הזמן וביכולת שלי לשתף איתה פעולה ולעבוד איתה.
אמר הפסל: "כשאני מסתכל על החומר, אני כבר יכול לראות בעיני רוחי את היצירה המוגמרת המסתתרת בתוך החומר. כל מה שאני צריך לעשות זה לסלק את המיותר, את מה שמפריע ועומד ביני לבין היצירה, כך שגם העיניים הפיסיות של כל אחד יוכלו לראות אותה".
מערכת הנשימה ה"רגישה"
כאשר אני מתמקד בנשימה ומתחיל להפעיל ולנהל אותה באופן רצוני, אני עולה על דרך הפוכה מזו שהטאי צ'י מורה עליה. באופן בלתי רצוני מתמלא הגוף במתח ומערכת הנשימה הופכת ממערכת רכה, ספונטאנית וזורמת, למערכת מכאנית, נוקשה וקשה הפועלת כמו מכונה. הכתפיים והשכמות מתקשחים, חלל בית החזה מתקשה…. בהחלט לא מה שהתכוון המשורר באומרו "להחסיר".
מדוע זה קורה?
ברפואה הסינית מערכת הנשימה נחשבת למערכת "רגישה", מפני שהיא עומדת על הגבול שבין הפנימי לחיצוני והיא פתוחה כלפי העולם החיצוני ללא מחיצה של ממש. היא עוסקת בקשר עם העולם סביב, קשר של "ייבוא וייצוא". היא מייבאת חמצן, צ'י האוויר (Gong Chi), ומייצאת פחמן דו חמצני, עודף צ'י ולחות.
ברפואה הסינית מערכת הנשימה כוללת גם את העור ושיער הגוף. גם העור נמצא על הגבול שבין פנים לחוץ וגם הוא עוסק ביבוא ויצוא – מייבא חמצן וצ'י ופולט פחמן דו חמצני, עודפי חום ולחות. העור ומערכת הנשימה גם מגדירה אותי ואת הגבולות שלי – מה אני ומה מחוצה לי.
מתחת לפני העור זורם הצ'י המגן (Wei Chi) הנחשב לחלק מהמערכת החיסונית וגם הוא שייך למערכת הנשימה.
"המוציא והמביא"
על פי הרפואה הסינית, הריאות (מערכת הנשימה), הן ה"מוציא והמביא" הגדול של הגוף (פועלות יחד עם המעי הגס).
הבעיה העיקרית של הריאות והמעי הגס הנו כשל בסילוק עודפים. באופן טבעי, לאורך החיים, מצטברים בגופנו ונפשנו עודפים – גרוטאות שונות: זיכרונות ישנים, דעות קדומות, קיבעונות, תובנות שאבד עליהן הכלח, רגשות אשמה, צער, כאב, חרדות… כל אלה מטילים עומס על מערכת האיברים הפנימיים ומקשים על תפקודה. (אל לנו לשכוח כי ברפואה הסינית מייחסים לאיברים הפנימיים גם תפקידים רגשיים ומנטאליים). 
תפקיד הריאות והמעי הגס לסלק עודפים אלה. אך זו משימה קולוסאלית ולא תמיד מצליחים הם במשימתם. לא רק שנטל העודפים הולך וגדל אלא אנו עצמנו מקשים על ביצוע משימה זו בשל ההצמדות הרגשית שלנו לגרוטאות אלה וחוסר היכולת שלנו להניח להם (Let Go). אנו משוכנעים, באמת ובתמים, שיש בהם צורך.
זו סיבה נוספת מדוע מערכת הנשימה היא "רגישה". כל חשיפה של מערכת זו לאורה הנוקב של תשומת הלב שלנו תגרור תגובה מיידית של התכווצות והתגוננות. כל ניסיון לתת הוראות לנשימה יסתיים בהתקשחות. בכך אנו מרחיקים עצמנו עוד יותר מהאידיאל של התנהלות טבעית וספונטאנית רצויה.
ואז הגיע ה"צ'י"
הריאות נקראות ברפואה הסינית "אדוני הצ'י" (Master of Chi), כי הן אלה האוספות את צ'י האוויר אל תוך הגוף, אך הן אינן עושות זאת לבדן. בכל הנוגע לאיסוף הצ'י מהאוויר עושות הריאות יד אחת עם הכליות המכונות שורש הצ'י (Root of Chi) והן מחלקות ביניהן את העבודה.
הכליות הן אלה האחראיות על השאיפה ותפקידן הוא לעגן ולקשור את צ'י האוויר.
הריאות הן אלה האחראיות על הנשיפה ותפקידן הוא להוריד ולהוביל את צ'י האוויר למקומו.
כמה מסקנות שאפשר לחשוב עליהן בקשר לנשימה
א. אני נושם, עכשיו, ממש ברגע זה. כולנו נושמים, מאז נולדנו. מאז ומתמיד עשתה מערכת הנשימה את תפקידה על הצד הטוב ביותר. מערכת הנשימה הינה מערכת מורכבת, חלק ממערכת מורכבת עוד יותר של הגוף והתהליכים המורכבים המתרחשים בו ללא הרף. האם אני יכול ללמד אותה משהו שהיא לא יודעת?
ב. האם אני יכול ללמד כלב זקן תעלולים חדשים?
ג. עלינו להתייחס בכבוד אל הנשימה כראוי למערכת היודעת את תפקידה ומבצעת אותו היטב וללא דופי. אנו לא רוצים להתנשא מעליה או להורות לה וללמד אותה אלא להיפך. אנו רוצים ללמוד ממנה, להבין אותה, להתיידד איתה, לשתף איתה פעולה, ללמוד את סודה…
ד. תנועת הנשימה הינה חלק בלתי נפרד מתנועת הטאי צ'י. אותו הקשב באמצעותו אני מבחין במשקל הגוף הזורם מטה, בתנועת הגו הצומח מעלה, ברגליים המתמלאות ומתרוקנות כל אחת בתורן… אותו הקשב מאפשר לי להבחין בתנועת האוויר הנכנס ויוצא, בתנועת ההתמלאות וההתרוקנות (פתיחה וסגירה) של הגוף. כל התנועות האלה הן חלק מהתנועה הגדולה של הטאי צ'י וכולן עובדות יחד בתיאום והרמוניה מושלמת.
ה. לכן, אינני יכול להפקיע את תנועת הנשימה מכלל תנועת הטאי צ'י ולנהל אותה על פי רצוני. אלא עלי לאחד אותה עם כל השאר.
המטרה שלנו היא אחדות. אחדות הנשימה, התנועה, הכיוונים, היין והיאנג.
כל זה מאוד מושך את הלב ואת הדמיון. כלומר רעיון האחדות, הזרימה עם היקום וכו', אבל כמו שאני מבינה את זה – השינוי בכיוון הזה יכול להתרחש, אם בכלל, במנות זערוריות ובמשך הזמן שאורכים חיים שלמים. השאלה איך אפשר לחבר בין הסקלה עצומת הממדים הזו לבין זו של חיי היום-יום שלנו שמחייבים אותנו להתמודד ולהגיב ביעילות כאן ועכשיו – בוודאי ובוודאי כשמדובר בקושי שקשור בנשימה.
תודה…