פרק חמישי – ציפורי דרור
ובו פוקו לוקח חלק בכירה גדולה.
כתב: שמואל ק.
בחלומו
כמה מהאבנים המדרדרות פגעו בו והכאיבו לו. הן היו קטנות וגועליות ופגעו בו תוך שהן משמיעות קולות של שמחה לאיד. הוא ניסה לחמוק מהן כמיטב יכולתו אך ללא הצלחה. הן היו פשוט רבות מידי. אם אך חמק מאחת, מיד באה אחרת ומילאה את מקומה.
השלג נעלם ממעלה ההר ופינה את מקומו למדרון זרוע אבנים וצמחיה יבשה. זרם האבנים המדרדרות הלך וגבר עד שלפתע הופיע אייל מגודל, מדדה במורד ההר, עושה כמיטב יכולתו שלא להידרדר גם הוא יחד עם האבנים שהשתחררו בשפע מתחת לטלפיו. היה משהו בלתי טבעי בתנועתו של האיל. הוא נע בסרבול חסר חן כאילו אינו אלא תחפושת בלתי מוצלחת של אייל ולא אותה חיה חיננית וקלת רגליים.
האייל שהצליח לעצור לרגע את הידרדרותו, הזדקף קלות והחל להקיף במבטו את הסביבה, סנטימטר אחר סנטימטר, ומאחר שכנראה לא ראה את שקיווה לו, התחיל את סקירתו מחדש והפעם ביתר דקדקנות. פוקו אזר אומץ, הניף רגלו וטיפס מדרגה אחת מעלה. האייל לא הגיב כלל על מעשהו זה ורק שאף אוויר מלוא חזהו ופלט מפיו אנחה כבדה ואנושית לחלוטין שהייתה יכולה לצאת באותה מידה מחזהו של אדם קשה יום ומזדקן.
האייל, לא מצא את אשר חיפש, הרפה אחיזתו לרגע וחידש את הידרדרותו במדרון. מעשהו עורר שוב את זרם האבנים הקטנות ששמחו מאד לשוב ולשנות תנוחה. משחלף האייל במרחק מה ממנו הבחין פוקו, מתוך זעזוע, כי התפרחת הקטנה שעל ראשו של האייל אינה אלא דגם ממוזער להפליא של מערכת הקרניים הגדולה והמפוארת שאמורה הייתה להתנוסס על ראשה של חיה זו. ברגע זה הבחין בו האייל. הוא ניסה לבלום עצמו אך ללא הצלחה. רגליו בטשו במדרון, שריריו פרכסו, הוא נפל על צידו והחל להיסחף מטה על גבי זרם האבנים המתגלגלות, ללא שליטה, עד שנעלם במורד ההר ורק נד של אבק לבן המשיך להיתמר בעקבותיו.
הסעודה
פוקו הסב אל השולחן הערוך, מול ערימות של סלט תפוחי אדמה וקערות כרוב כבוש, ידיו מאוגרפות משני צידיה של צלחת גדולה ועליה נתח בשר צרוב. בתוך אגרופיו תחובים היו סכין ומזלג והוא בהה בהם חליפות, כאילו אינו בטוח מה עליו לעשות עמם. ואלנטיין עקב אחריו בשתיקה, עיניו נעוצות בו בריכוז ולסתותיו בוטשות בפראות את פיסת הבשר שבפיו.
“עליך לצאת מזה כאן ועכשיו” צעק פוקו על עצמו, בליבו, “כאן ועכשיו, אחרת הכול יהיה רע מאד.” הוא העלה מיד חיוך רחב על פניו ואמר “ומה אתם אומרים על המשחק עם ספרד?”
כולם נשאו אליו עיניים שואלות.
“ככה זה יתומים, אנדרי” פנה ואלנטיין אל אורח הכבוד שלהם “הם לא באמת חיים עם רגליים על האדמה אלא בפנטזיות משלהם. אתה יכול לדאוג להם אבל הם לא מסוגלים להבין את זה”. הוא נעץ מבט זועם בפוקו שניסה להתמזג ככל האפשר עם הכיסא שישב עליו.
חיותה ישבה לצידו, עיניה סוקרות בעוינות גלויה את נתח הבשר שעל צלחתה. “אני לא יכולה לאכול בשר מדמם” מלמלה.
“זה לא דם” אמר לה שופן “זה הציר של הבשר”.
פוקו לקח את צלחתה והרחיק אותה ממנה למרכז השולחן. “אם את לא רוצה את לא חייבת.” אמר.
“מה לא חייבת” אמר ואלנטיין “תראה כמה שהיא חיוורת. אין עליה פרוטאינים מיותרים שהיא יכולה להרשות לעצמה לזרוק אותם ככה.”
“חלבונים” הסביר שופן לאולגה, בת זוגו “פרוטאינים זה חלבונים בלטינית”.
אולגה צחקקה ושדיה העצומים גאו יחד עם צחוקה. “בלטינית זה נשמע מעניין” אמרה.
שופן היה מאד מרוצה מבחירתו ואפילו גאה בה. הוא הסתחרר בתחילת הערב כשואלנטיין לפת אותו בכתפו, נשף אל תוך אוזנו אדי אלכוהול ולחש: “אני רואה שעשית חקר שווקים רציני”.
חיותה עצמה עיניה בייאוש. כמו שצפתה, הערב התנהל בצורה הגרועה ביותר. היא הצטערה על שלא היה ביכולתה לתכנן את מהלכיה בצורה מושכלת יותר. היא הצטערה על שהכניסה את שניהם לסיר הלחץ הזה דווקא עכשיו כשהוא אמור לתפקד ולהיות במיטבו. אך היא לא יכלה להתאפק. כשראתה אותו עומד וממתין ברחוב המוצלל, תחת הפיקוס החשוך, חשה בתוך חזה את הגל הזה יוצא אליו, יוצא ומטפס מתוכה והיא כעסה על זה ועל כל הרגשות האי רציונאליים האלה שרק מכניסים אותה יותר ויותר לתוך בלאגן והיא כעסה עליו כי לא האמינה שיש לו איזו אפשרות להבחין ולהכיר ברגש הזה שלה ולמצוא לו מקבילה אצלו כך שהם יוכלו לכרות ביניהם איזו ברית של הבנה. היא הרגישה כי היא מתבזבזת עליו ועליה ושנאה אותו בשל כך ואף אמרה לו זאת מיד בפניו, כשנפגשו – שהיא שונאת אותו ושהיא רוצה לגמור עם זה אחת ולתמיד. עכשיו היא חייבת להמשיך ולהיות נאמנה לעצמה. לא בא בחשבון עוד פעם סקס של התפייסות והמשך ההידרדרות במדרון רצוף אבנים מכאיבות כאילו הכול שייך לאיזה מעגל רשע ללא מוצא שלגביו אף החלטה אין לה משמעות אלא רק המשך הידרדרות רצופה וכואבת אל עבר התהום.
“תאמינו לי שכבר אכלתי בשר בחיים” אמר אנדריי, חופר במרץ בין שיניו בקיסם עץ מבושם בעוד עיניו נעוצות עמוק בשדיה הגואים של אולגה. “בארצות הברית, גם בדרום אמריקה. אבל לכאן אני תמיד חוזר. גרץ זה הבית של הבשרים”.
כמו על פי אות נסתר הופיע גם המאסטרו בכבודו ובעצמו מנצנץ בחיוכו הרחב, עיניו מנסות לתמחר נכון את חסותו הקולינארית בלי לשגות יתר על המידה. “גבר צריך בשר טוב בבטן כדי לחיות” אמר גרץ.
“ואישה?” שאל שופן לתומו.
“בנות לא יודעות לאכול בשר” הניף גרץ את ידו בביטול “לא לאכול ולא להכין. הן מכינות סלטים, ירקות כבושים, מרק… בשר צריך יד של גבר וקיבה של גבר”.
ואלנטיין מחא כפיים בהערכה לנאומו זה של גרץ ושופן התכופף אל אולגה ולחש באוזנה משהו שהגיר ממנה זעזועי צחוק מחודשים ואדוות שדיים מוגברת עד שגם אנדריי חייך אליה חיוך רחב כשותף לדבר עבירה.
פוקו הסיג את כסאו לאחור. יותר מכל היה רוצה להיות עכשיו ביחידות עם חיותה, להרגיש אותה לידו שקטה ומפויסת, לחוש את גב ידה מתחכך לצידי גופו, לאחוז אותה כמו בסרט הודי ולצעוד איתה על שולי שמיכת הלילה של הרחוב השקט. לנסות להסביר לה כמיטב יכולתו עד היכן מגיעים גבולות הידע שלו, לספר לה על מומחיותו במלאכת החבלה, אותה ינק בילדותו עם חלב אימו, ולומר לה כי עד כה, כל ניסיונותיו להסיט את מסך הערפל, נכשלו.
ואלנטיין שהבחין בתנועתו של פוקו קם בזריזות על רגליו, הרים גבוה לאוויר כוסית וודקה מלאה ואמר: “לפני שאנחנו מתפזרים והולכים כל אחד לדרך שלו, אני רוצה להרים כוסית ולהזכיר לכולנו למי אנו חייבים את הארוחה הנהדרת הזו ולמה אנו חייבים את האפשרות שלנו לבוא ולהגיע לארוחה הנהדרת הזו ולאן אנחנו צריכים לפנות כשאנו מתפללים לאלוהים ומודים לו על כל מה שיש לנו. תזכרו חברים: אין עבודה – אין מנוחה. ובעניין העבודה אני רוצה להודות לאנדריי שהביא לנו את הציור “ארוחה על הדשא”. הצייר אלמוני עדיין אבל לא לאורך זמן. אני מצפה שמי שישקיע עכשיו בעבודות שלו יקצור פירות מהר מהצפוי. אז שיהיה במזל לכולנו – נסטרובייה”.
ואלנטיין הוריק באחת את הכוסית. השאר פשוט לטשו עיניים ממקומותיהם: פוקו מאחורי כסאו, חיותה מצונפת בתוך מושבה, שופן בוהה מאצל השולחן בפה מלא בשר, אולגה משפשפת בלהיטות מפית נייר אל תוך חזית חולצתה ואנדרי בוחן בעניין פיסה הנעוצה על קצה הקיסם.
המשך יבוא…