שבוע 19 – יופי ואמת

פלייר לא יכולה להיות מתוסכלת יותר. חיי הנדודים שכפה עליה מקצועו של בעלה הגיעו לה עד כאן. בהתחלה הכול היה קסום: אירופה, דרום אמריקה… אבל סין? עד מתי זה ימשך? היא צבטה בעצבנות את דפנות ה”האר גואו” והכופתה השמנמנה התבקעה והגירה את קרביה חזרה אל תוך הקערה.

אחרי חודשיים שבהם כמעט ויצאה מדעתה, החליטה להירשם לסדנת דים–סאם, בבית הספר של המרכז הקולינארי ברחוב דשילאן. היא לא באמת אהבה לבשל אבל חונכה להאמין מילדות שחלק לא מבוטל מהנשיות חייב לעבור בדרך הסירים. היא לכסנה מבט אל הנשים הסיניות הצעירות והצקצקניות שהקיפו אותה, מסדרות את תוצרתן בסירי אידוי שעה שהיא עדיין יושבת ובוהה בקערת התערובת שלפניה.

המורה ניגשה אליה ונגעה בכתפה באמפטיות. פלייר התכווצה כאילו חבטו בה. היא לא אהבה שנוגעים בה ובוודאי לא שנוגעים בה זרים ועוד יותר מכך המורה הקטינה הזו המתייחסת אליה כאל ילדה מפגרת.

“את צריכה להשתמש… שתי ידיים יחד…” הסבירה לה המורה באנגלית מקוטעת “יין יאנג. היד שמאל, מלמטה, מחזיקה ומסובבת ימינה. האצבעות יד ימין, למעלה, מסובב שמאלה. אם לא עושים יחד, בצק נקרע”.   

פלייר הניחה מידה את הכופתה המגושמת על השולחן ובלי לחשוב פעמיים חבטה בה פעם ועוד פעם, מעיפה לכל עבר בשר קצוץ ופיסות בצל ירוק, הופכת את הכופתה לבליל אפור וחסר צורה.

היא התרוממה מכיסאה ולחשה: “מי את?” “מי אתן?” צעקה לעבר עדת הסטודנטיות העטויות סינורים צחורים שעכשיו לטשו בה עיניים נדהמות, “למי אכפת מהכופתאות העלובות האלה? תסתכלו על הרחובות שלכם: איזה טינופת והיריקות האלה בכל מקום. זה בסך הכול קציצת בשר, לא איזה פיקאסו. מי רוצה להשקיע שעות בהכנה מטומטמת של אוכל מצועצע? אתן יודעות מה זה דמוקרטיה? מה זה הטיה מגדרית? מה זה מעמד האישה?  לא! אתן עדיין מעדיפות להינמק במאורות האופיום הקולינריות שלכן.

פלייר קמה ממקומה זקופת ראש ועשתה דרכה קוממיות אל הדלת.

מ. מאגו