שבוע 8 – לבטוח

קליק… קליק… קליק… סבב המפתח בחור המנעול שלוש פעמים.
אחת… שתיים… שלוש.. ספר בלבו ולמרות זאת ניסה את ידית הדלת. בכוח לחץ מטה והדף, אחת… שתיים… שלוש – נעול.
עוד דקה עמד מול הדלת הסגורה ושיחזר את מעשיו עד כה ואז סב על עקביו והחל לצעוד לכיוון המעלית. ידו, האוחזת במפתח החלה לנוע לעבר כיס המעיל ושם השתהתה ממושכות. קשה היה לו להיפרד ממנו ולהפקירו לחלל הבד הצר. האם יתכן שילך לאיבוד במחשכי האריג? לא ממש. ובכל זאת הוציא את ידו ולחץ את אצבעותיו היטב אל כיס מכנסיו מבחוץ ומישש בתשומת לב את הבליטה הנוקשה. זה המפתח ללא ספק. ידו המשיכה ללטף את בליטת המפתח גם אחרי שלחץ על כפתור המעלית, פעם, פעמיים, שלוש… השכנה כבר העירה לו שאין טעם. זו מעלית ממוחשבת, כך אמרה, ואם האור בשולי כפתור הזימון נדלק, אין טעם ללחוץ עוד ועוד. הוא פטר אותה אז במבט רושף ולחץ עוד פעמיים, רק כדי להרגיז אותה. 

דלת המעלית נפתחה, ומולו ניצב תא הנוסעים הקטן עם המראה והפעם ריק מאדם. בסתר ליבו חשש קצת להיכנס ולהיות לבדו במעלית נוסעת, אך מצד שני הוא יהיה חופשי ללחוץ על כל כפתור שירצה, ללא המבטים המאיימים והמתנשאים המלווים את מעשיו, בדרך כלל.

המעלית נעצרה בקומת הכניסה והוא מיהר בהתרגשות אל דלפק הכניסה הרחב שם הסבה לה ג’ו לין, אחראית הבניין. “בוקר טוב ג’ו לין” הכריז חסר נשימה. היא העיפה בו מבט קצר ושבה לענייניה בלי לענות. הוא קפא על מקומו. האם אמרתי דבר שטות? חשב בלבו, האם פגעתי בה בלי לשים לב?האם זו לא ג’ו לין?
היא קמה, סבבה את השולחן, ניגשה אליו, ולחשה על אוזנו: “מר מאנג, כשאתה יוצא מהבית עלייך לבדוק היטב שהרוכסן שלך סגור”. חזרה אל שולחנה והותירה אותו עומד סמוק לחיים וחסר אונים.

מ. מאגו