טאי צ’י אינו ציבורי. הוא אישי. הוא “דרך” המבטאת בדייקנות רבה את המתרגל על כל גווניו. אם לא ניקח את
מהו אותו רעב שדוחף אותנו לתרגל את הקאטה? מהו, בכלל, אותו רעב ששלח אותנו ללמוד ולתרגל טאי צ’י? אם נדע
כתבה תלמידה בתגובה לפוסט “תלמיד צעיר” – “שנים רבות אני מתרגלת טאי צ’י. האם אני אשת טאי צ’י? מה זה
לפני שנים רבות כשעוד הייתי תלמיד צעיר לטאי צ’י, היה לנו בבית הספר מעגל של תלמידים מתקדמים שהיו ראש החנית
השבוע נטלתי לי חירות והסרתי מעלי את אזיקי הטאי צ’י למשך שבוע שלם. שבוע שלם לא התאמנתי כלל. הנה אני
כך שואלים אצלנו בליל הסדר. אבל כל מהותו של האירוע הנו בכך שאינו משתנה אלא חוזר על עצמו בדייקנות רבה
כלי נגישות