מה מסתתר מאחורי מושג ה”צ’י”
אודות הצ’י. מה מסתתר מאחורי המילה המסתורית הזו? מה המשמעות של המושג המעורפל הזה שלמרות חוסר בהירותו הוא מהווה נדבך מרכזי בכל האמנויות המעשיות של סין ומזרח אסיה. האם חוץ מלדבר עליו אנו יכולים גם להבין אותו?
לדבר על ה”צ’י” זה כמו לדבר על “דרקון”. אפשר לנקוב בשמו,
לתאר אותו, לדבר עליו… ועדיין אין מי שראה כמוהו אי פעם. כך גם ה”צ’י” – אפשר לדבר עליו, לתאר אותו, את דרכיו, את איכויותיו ואת מיקומו… ועדיין אין אחד שראה אותו אי פעם. יתכן וה”צ’י”, כמו הדרקון, אינו אלא יציר דמיון, מושג מהאגדות שלבש מילים ותו לא… ייתכן!
בתרבויות מזרח אסיה, לעומת זאת, “צ’י” הנו עובדת חיים טריוויאלית לחלוטין, כמו מזג האוויר או לוח הזמנים של הרכבות. יותר ממאה ועשרים ביטויים שונים בשפה הסינית והיפנית משתמשים בסימנית “צ’י” כדי לבטא קשת רחבה של ביטויים, החל מ”מצב רוח” וכלה ב”אומץ לב”. מילון אוקספורד של השפה האנגלית כולל גם הוא מושג זה וקושר לו שורה של פירושים, החל מ”אנרגיה” ועד “רוח” או “נשמה”. למרות זאת עדיין אין איש מסוגל להסביר בדיוק מהו “צ’י”.
לך תפוס את הרוח הנושבת
“הדרך שעליה דורכות רגלייך אינה הדרך המוחלטת והנצחית.
השם שאתה נוקב בו אינו השם המוחלט והנצחי”.
כך נפתחת הקלאסיקה “דאו דה צ’ינג” וכביכול כורתת את הענף
עליה היא יושבת. שכן, אם מלכתחילה המילה אינה המילה והדרך אינה הדרך, אז לשם מה הטרחה? אולי עדיף לשתוק.
הנחה זו ייתכן ותזכה להנהון נמרץ מצדו של דאואיסט, אך לפנים חמוצות מצדו של המתענייניסט הנשאר עומד מול שוקת שבורה: מה זו הדרך, מהו אותו שם, ומה זה צ’י?
בקרב סינולוגים מקובל להניח כי לאו טסי לא התכוון במילים אלה לבטל כל גישה תבונית, אלא ביקש לומר כי יש גבול ליכולת התפישה האנושית, וכי עלינו לקחת בחשבון את מימד המסתורין ולתת לו מקום.
ייתכן שכך יש לגשת גם אל מושג ה”צ’י” – לנסות לרדת לפשרו, אך לא לשכוח שבבסיסו אין הוא עובדה גזורה ומדודה מתוך המציאות הפיסית אלא הנחה או מוסכמה שהיא נקודת מוצא לסיפור השלם.
“Chi is understood as what is behind yin & yang. We cannot speak of Chi without speaking of yin & yang, and we cannot speak of yin & yang without speaking of Chi.”
Elisabeth Rochat de la Vallée
אליזבט רוש, מבכירי הסינולוגים בעולם, טוענת כי הבנת ה”צ’י” הנו חלק בלתי נפרד מהבנת ה”יין-יאנג”. לדעתה, שני מושגים אלה כרוכים זה בזה והיה אם נצליח לרדת במשהו לעומקו של האחד נבין בהכרח משהו אודות השני.
היכן אתם יין ויאנג?
אז אין לנו ברירה אלא להתחיל מההתחלה, מהתמונה הקוסמית הראשונה באלבום. התמונה הזו, איך נאמר, לא לגמרי ברורה. זה לא שהיא מטושטשת אלא יותר לא מובנת או בלתי נתפסת. בתמונה הראשונה אנו “רואים” תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. זהו המצב הקדום של “לפני הבריאה”. אין בו בעצם חומר שאפשר לראותו או ניגודים שאפשר להבחין בהם. זהו מצב המכונה “אחד” או “טאו”.
רק מהתמונה השנייה אפשר להבין משהו. בתמונה זו אנו רואים את “השניים”, שני הגיבורים הראשיים של דרמת הקיום, שני דרקונים יפים, חסונים וכל יכולים, שבקעו מתוך אותה “אחדיות” נצחית ובלתי נתפסת וקרמו עור וגידים.
כדי לאזור כוח ולמשוך עצמם החוצה מתוך ביצת ה”אחדיות”, לבש כל אחד מהם דמות הפוכה מזו של אחיו. האחד היה לדרקון זהב – לוהב, הפכפך ומהיר, שקבע את מושבו בשמים (יאנג). והשני דרקון כסף – עמוק, שקול ומתון, שהשתכן בלב האדמה (יין).
שני הדרקונים ארגנו להם את כל אחד את ממלכתו הוא, כל ממלכה שונה ומנוגדת בתכונותיה לאחרת. בין שתי אלה החל להיווצר “עולם התופעות”, העולם המוכר לנו על גווניו הרבים שכולם תוצר העירוב של שתי ממלכות אלה.
ייסוריהם של היין והיאנג
אך הצרות לא תמו. שני הדרקונים לא יכלו לשבת בשקט איש תחת גפנו ותחת תאנתו. עברם רדף אותם. משהו היה חסר להם. הם התגעגעו קשות אל מה שהותירו מאחור, אל אותו חלק שאין בהם אך מתקיים בשפע אצל אחיהם. הרי שניהם קורצו מאותו החומר ושכנו באותו הרחם. הפיצול לשניים וההפרדה ביניהם הייתה אירוע מכונן אך טראומטי ביותר. הם התגעגעו אל היפוכם, אך דה עקא, דווקא בשל כך לא יכלו לממש את תשוקתם. ההפרדה הייתה כל כך טוטאלית עד שכל מה שהיה מוכר להם פעם, בתקופת “אחדיותם”, הפך כעת לבלתי מוכר, זר, משונה ולפיכך מאיים… והרי אין פחד גדול יותר מאשר הפחד מפני הזר והשונה!
וכך, אנו מוצאים את גיבורינו, כבר בתמונה השלישית של האלבום, כשהם לכודים בתסבוכת טראגית שאין לה מוצא. הם אינם יכולים שלא לנהות איש אחר רעהו אך גם אינם יכולים לממש נהיה זו. יחסים בלתי אפשריים אלה הפכו לחם חוקם. משיכה ודחייה מיררו את חייהם והפכו אותם בלתי נסבלים.
בתמונה הרביעית אנו רואים כיצד ניסו שני הדרקונים למצוא מזור או לפחות הקלה למצוקתם. הם החלו לשלוח, בהיחבא, שליחים מתוך ממלכתם הם, שינסו לחתור ולהגיע אל ממלכת האחר וליצור עמה קשר. השליחים יצאו לדרכם וכדי שלא יתגלו החלו להסוות את עצמם תוך כדי תנועה ולעטות את סממניו של האחר. ככל שקרבו לממלכה השנייה הלכו ונעשו דומים לתושביה יותר ויותר, עד שלבסוף, כאשר הגיעו, גם הם עצמם לא יכלו לומר את ההבדל. הם הפכו לחלק מממלכת האחר.
ואיפה פה ה”צ’י”?
“צ’י” הנו מה שעומד מאחורי תנועת היין-יאנג.
“צ’י” הנו המתח של כמיהה בלתי ניתנת למימוש.
“צ’י” הנו קשת האפשרויות הנדרכת בין שני הקטבים.
“צ’י” הנו הזליגה המתמדת של פוטנציאל האחד אל השני.
“צ’י” הנו געגועי הלילה אל היום ותשוקת הקיץ אל החורף.
צ’י הנו המסע המתמיד של שינוי המתרחש כל עוד מתקיימים חיים.
הסבר זה, פואטי ככל שיהיה, מנסה ללכוד, באמינות כמה שיותר גדולה, מושג חמקמק שקשה להניח עליו את האצבע. את ה”צ’י” אי אפשר לראות ואי אפשר להרגיש, אך עדיין אין זה מוכיח שהוא לא שם, ואין זה מפריע להיגיון הסיני להתייחס אליו כנוכח חומרי לכל דבר, ממש כמו הנחלים הזורמים אל הים או הדם הזורם בוורידים
שלושת הכוחות
במציאות הגלויה לחושינו אין אנו מסוגלים לחוות אלא חלק מתוך קשת הצבעים של המסע המופלא והבלתי פוסק של היאנג המוחלט (שמים) אל היין המוחלט (אדמה) וחזרה. זהו אותו החלק שנמצא מעל האדמה ומתחת לשמים. בתוך המרווח הזה יש לו לאדם תפקיד חשוב בדיאלוג הנצחי של יין ויאנג. בתוך המימד האנושי מוצאים שני הכוחות הללו נחמת-מה. פה הם משתפים פעולה ויכולים לשכון יחד כדי לאפשר חיים.
שמיים – יאנג מוחלט
אדמה – יין מוחלט
אדם – באמצע, מגלם בהווייתו את שניהם.
צ’י האדם
הצ’י אינו חומר כך שאיננו יכולים למדוד אותו, לכמת אותו או לחוות אותו בחושים.
מצד שני, הצ’י אינו רוח כך שהוא אינו נפרד מחוויית הקיום האישית שלנו.
אין אנו מסוגלים לראות או לחוש את הצ’י ישירות אך אנו יכולים להרגיש את נוכחותו והשפעתו. חווית הצ’י שלנו מתבטאת בראש וראשונה בתנועה, או בתנועתיות – Motion, Animation. תנועה פירושה חיים. חוסר תנועה – חוסר חיים.
תנועת הצ’י בתוכנו מתבטאת בשינויים של חום וקור, לחות ויובש, גרייה חושית, שינויי מצב רוח, רמות ויטאליות וערנות משתנות, תשוקה, רצון… אנו חווים את הצ’י בזרימה, בשינוי ובגמישות של קיומנו.
הצ’י יתבטא ויהפוך להיות מה שננחה אותו להיות: תנועה * כוח * חום * רגש * מחשבה * תפישה * רצון * תובנה *
כל אלה אינם אלא תוצר וביטוי של ה”צ’י”. את ה”צ’י” עצמו אי אפשר לחוות בחושים הפיזיים.
אני יושבת מול המחשב כמה דקות ארוכות אחרי קטע הווידאו המופלא שצירפת הפעם והמאמר על אודות הצ’י ועוברת בי שרשרת מחשבות ואסוציאציות, והנה המחשבה האחרונה: כנראה שלבד מהקשר שלנו אל הטבע הגדול הטאי צ’י אומר לנו משהו על מקומנו בקרב אחינו בני האדם. זה כאילו ברור אבל זה לא. למשל, יש את הרגע האוטומטי הזה שאתה מסיים את הקריאה ומיד לוחץ על מה שצריך כדי להעביר את המסך הלאה למקום האוטומטי הבא. אבל פתאום מגיע רגע חי מאוד שאומר – רגע. יש מישהו שם בחוץ והוא זקוק לאיזו זרימה שתעבור ממך אליו. אולי הוא ניזון מזה. אולי הוא ייקח מזה משהו ואולי הוא יוסיף לזה עוד משל עצמו ויעביר את זה הלאה. ויהיו חיים. זה מתחיל מאיזו תנועה קטנה שנראית ברוב המקרים חסרת חשיבות ולפעמים אפילו מטופשת. אבל כמו שנאמר למעלה – תנועה פירושה חיים. חוסר תנועה – חוסר חיים.