על מה לשים את הדגש באימוני טאי צ’י – מאת: וו לו טאנג
בעיני קיימים ארבעה עיקרים עליהם יש לשים את הדגש בדרך לטאי צ'י טוב. ואלו הם:
1. רגיעה (Relaxation)
2. הפרדת יין מיאנג (seperating Ying from Yang)
3. הפניית האגן (Turning the waist).
4. שמירה על גו זקוף (Keeping the body upright).
העיקרון הראשון, רגיעה (Relaxation)
את עיקר דברי אני מקדיש לעיקרון הראשון מפני שהוא החשוב ביותר וגם הקשה ביותר להבנה וליישום.
מאחר ואני מדגיש עיקרון זה חזור והדגש, שואלים אותי לא פעם: "אתה כל הזמן מדגיש את הרגיעה, אבל איך אני עושה את זה?".
תשובתי היא: " "עשה את הפורום, את התנועה של הטאי צ'י. זו הדרך היחידה".
רבים שואלים גם אם יש לי איזה מנח טאי צ'י מיוחד או תרגיל מיוחד שעוזר להשגת רגיעה. ואני עונה: "כן". "מה זה?" שואלים? "עשה את הפורום" אני עונה. אילו היה לי איזה מנח או תרגיל שהיה עוזר ויוצר רגיעה הייתי מלמד אותו ולא את הטאי צ'י. עד כה לא מצאנו פטנט שכזה.
אפשר לומר על רגיעה שהיא מתייחסת לגוף כולו כחטיבה אחת ולא אל חלקים ממנו כמו זרוע אחת או רק רגל. אני יודע שטאי צ'י עושה את זה (יוצר רגיעה). יכול להיות שיש שיטות אימון נוספות שיוצרות את זה אבל אני לא מכיר אותן
העיקרון השני, הפרדת היין מהיאנג
עיקרון זה קשור באופן בלתי נפרד לעיקרון הראשון. יין ויאנג הן מילים סיניות המבחינות בין "לא-ממשי ולא-מוחשי" (insubstantial) ו-"ממשי ומוחשי" (substantial).
לפעמים, כשאני מדבר על טאי צ'י אני מזכיר את הרעיון של הפרדת המשקל המונח על שתי הרגליים: להיות מסוגל להבחין איזו רגל היא מלאה וממשית – נושאת את עיקר משקל הגוף, ואיזו ריקה, לא ממשית – נושאת רק חלק קטן ממשקל הגוף. אבל זה לא העיקר.
אני יכול להעביר את משקל הגוף לרגל אחת והיא תהייה מלאה אבל נוקשה. הרגל השנייה באותו הזמן יכולה להיות ריקה אבל קשויה. ללא רכות וללא רגיעה. אי אפשר להגיע להפרדה בין יין ליאנג.
גם אם נשתדל שלא להכניס כוח לתנועת הזרועות, עדיין הן עלולות להיות מתוחות ונוקשות. זה מפני שאנו בני אדם ויש לנו את המגבלות שלנו. אבל אנו משתדלים להקטין כמה שיותר את השימוש בכוח השרירים מכפי שאנו רגילים בדרך כלל. באופן נורמטיבי משתמשים רוב האנשים בכ-10 אחוז מתפוקת השרירים שלהם. בטאי צ'י אנו יכולים להגיע לשימוש ב- 4, 5, ואפילו 3 אחוזים מתפוקת השריר לתלמיד ברמה מתקדמת. זה לא שאין אנו משתמשים בכוח השרירים בכלל. משתמשים במה שנחוץ אבל לא יותר מזה. כשזה לא נחוץ – הרגע, הרפה (Relax).
רגיעה – Sung זה המפתח
כשאנו מתרגלים "פושינג הנדס" אני תמיד טורח להזכיר
לתלמידים: נסו לא להתמלא בכוח. במקום זאת השתמשו ברגיעה – Sung (מילה המבטאת עיקרון בטאי צ'י שפירושו רגיעה Relax, אך כמו כל המושגים בסינית קשה לתחום את הכוונה במילה מקבילה אחת. פירוש המושג הוא גם "לשמוט", "להרפות" "להוריד למטה", "לעזוב את הרגשי".) חשוב להדגיש כי רגיעה ורכות אינן מקבילות לחוסר אונים. מים או רוח, למשל, הם רכים אך יכולים לייצר עצמה מבעיתה.
ישנם רמות שונות של רגיעה וב"פושינג הנדס" הכל עומד למבחן. אם אתה פוגש מישהו שהוא טוב ממך ב"פושינג הנדס" אתה מיד הופך קשה ונוקשה. כך גם עם בן זוגך, כשהוא פוגש מישהו טוב ממנו גם הוא הופך קשה ונוקשה. אין יותר מה לדבר יותר על Sung. הרוגע הוא ממך והלאה. זו הסיבה שיש להמשיך ולתרגל עוד ועוד. זהו אתגר לחיים. אין לזה סוף.
סבלנות והתמדה (Perseverance)
אני תמיד מטיף לתלמידים: "אם אני אומר לך משהו ואתה תופס על מה אני מדבר – טוב מאד, למדת. אם אינך תופס – אתה ממשיך לתרגל ולהתאמן עד שאתה תופס. ללא תרגול אין לך סיכוי לתפוס. אם אחרי זמן אתה עדיין לא תופס זה רק מפני שלא תרגלת.
תרגול חייב להכיל סבלנות והתמדה (שקדנות). תלמיד יחפש מורה טוב. מדוע? מפני שמורה טוב יכול להראות את הכיוון הנכון. אבל גם אם יש לך מורה טוב זה עדיין לא ערובה שאכן תהייה טוב. עליך לתרגל. לפעמים גם המורה וגם התלמיד מתוסכלים. אבל עליך להיות סבלני ולהמשיך לתרגל.
סבלנות זה טוב אבל לא מספיק. אחרי חמש שנים אתה עדיין
יכול להפסיק. ראיתי אנשים מתרגלים עשרים שנה ופורשים. אם יש לך עשרים שנה של סבלנות זה די יפה אבל אם יש לך את זה כל החיים – אני קורא לזה התמדה.
באופן טבעי הרבה אנשים פורשים. מובן שגם המורה ירגיש תסכול. לפעמים הוא ירגיש כי הנה השקיע הרבה זמן ואנרגיה ללמד אנשים אלה ולמרות זאת הם אינם מצליחים ללמוד. מכאן שגם המורה צריך סבלנות והתמדה.
המאבק עם עצמך
הצורך לגלות סבלנות והתמדה אינו מבשר חיים קלים. זהו מאבק בלתי פוסק, מאבק פנימי של התלמיד עם עצמו. כשאתה מתרגל טאי צ'י המאמץ אינו בהכרח פיסי. אתה מנסה לגייס את כוח הרצון והמוטיבציה שלך. כשיש לך מוטיבציה חזקה, לא תפרוש בקלות. כל אחד מגיע לתסכול, גם אני, אבל עליך להתגבר על רגש זה, אף אחד אחר לא יכול לעזור לך.
החלק הזה הוא די קשה כי הוא פנימי. יש אנשים שיכולים לעמוד בלחץ לאורך זמן, ויש כאלה שמוותרים בקלות. לכל אחד קיבולת שונה.
תרגול ב"פושינג הנדס" דורש את יישומם של אותם ארבעה עיקרים שהזכרתי למעלה. הערך המוסף של תרגול "פושינג הנדס" הוא בכך שהתרגול מאפשר לתלמיד לבחון את התפתחותו, בין אם זה בתחום העיקרון של רגיעה או כל נקודה אחרת.
אני מדגיש באוזני תלמידי כי כשאתה מתרגל "פושינג הנדס" הפרטנר הופך להיות המורה שלך. בדרך כלל עם התרגול אתה משתפר אבל אל לך לצפות להשתפרות מתמדת העולה בקו לינארי אלא עקומה שיש בה עליות אך גם ירידות, אך המגמה הכללית היא של השתפרות.
התקדמות בטאי צ'י
עלינו להמשיך ולתרגל. כשאנו מרגישים התקדמות אנו חווים קפיצת מדרגה. אבל לפעמים אפשר לבלות זמן רב באותו המקום ולא להרגיש התקדמות של ממש. אנחנו חושבים שהנה הגענו אל גבול היכולת שלנו להתקדם ולהשתפר. אבל אף אחד לא יודע מה הוא הגבול שלנו ומה הוא הפוטנציאל שלנו. לדעתי התלמיד תמיד צריך לשאוף להתעלות על מורו.
אל לו לתלמיד לערוך השוואות עם אחרים. השווה עם עצמך בלבד. לפני כמה חודשים לא הצלחת לעשות תנועות אלה ואלה כהלכה, והנה עכשיו אתה מצליח לא רע. קודם לכן היית מצטנן בקלות והרבה, ועכשיו פחות.
שני העיקרים הראשונים שהזכרתי הם הקשים ביותר להבנה וליישום. את שני האחרים אין כל בעיה להבין. כל אחד יכול להבין ולעשות אותם. הבעיה היא כמובן שאנו נדרשים ליישם את כולם יחד – בו זמנית.
הכול פשוט, אין בעיה להבין, אבל קשה ליישם. יכול להיות שאתה מבין את ארבעת העקרונות הללו אך גם בעוד חמישים שנה לא תצליח לממש אותם. כל אחד חושב שהוא רגוע עד שהוא פוגש מישהו טוב ממנו, ואז הוא נלחץ ומתקשה. אין אנו מושלמים. זהו אתגר לחיים. אנחנו פשוט ממשיכים לעשות ולעשות. זה הבסיס. פשוט לעשות.
