טאי צ’י ידוע כמין תנועה שתפקידה להרגיע, לחזק בריאות ומודעות גוף נפש אך לא אמנות לחימה. מה הקשר בין בריאות ללחימה?
טאי צ’י, כך אומרים, זו אמנות לחימה, אמנות לחימה סינית. כיון שכך, עולה השאלה: איפה היא? הביאוה לכאן כדי שנדענה. איפה מפגן הזריזות, המהירות, העצמה והכוח? איך יתכן שאמנות לחימה, ויש האומרים אף נעלה, מסתתרת בתוך התנועה הנינוחה והאיטית הזו שעשויה בהחלט להתאים לפעילות של קשישים ובני גיל הזהב.
הבה ניגש ונשאל את דני, מתרגל טאי צ’י ותיק: “דני, אתה מתרגל טאי צ’י ותיק. האם לדעתך אתה מתרגל אמנות לחימה?”
“לא ממש” עונה דני “אני מתרגל תנועה. טאי צ’י זה תנועה, לא יותר”
“ומה לגבי אמנות לחימה?”
“אם אתה מתכוון להגנה עצמית או לקרב בידיים אז טאי צ’י זה ממש לא רעיון טוב בשלב הראשוני. יש שיטות הרבה יותר יעילות באופן מיידי. בטאי צ’י כמו בטאי צ’י, אמנות לחימה זה רק תירוץ.”
“תירוץ למה?”
“לתרגל וללמוד.”
“ללמוד מה?”
“ללמוד איך לנהל את הגוף שלך, איך ליצור אינטגרציה בינו לבין מה שאינו גוף, איך להניע את הגוף כיחידה אחת שלימה, איך להרגיע ולהירגע, איך להקשיב… לא מספיק? לי זה די והותר!”
תנועה ותו לא
טאי צ’י זה תרגול של תנועה. תנועה מסודרת בתוך תבנית קבועה וידועה מראש. התבנית נקבעה לפי הרעיונות והעקרונות של “הפילוסופיה הסינית”, הרפואה הסינית ואמנויות הלחימה הסיניות, כפי שהובנו בידי המורים והמאסטרים לדורותיהם.
אם ה”פילוסופיה הסינית” הנה תיאור של עקרונות אלה, הרי הרפואה הסינית ואמנות הלחימה הסינית הנן יישום (אפליקציה) של עקרונות אלה הלכה למעשה.
אותם עקרונות מתארים “חוק” או דרך מסוימת בה מתהווים הדברים, באמצעות שימוש בקונספט הנקרא “צ’י“. “צ’י” הנה מציאות המקדימה את המוחשי והפיסי. מין תשתית תת-חומרית של הקיים.
אותם עקרונות מגדירים את התנהגות ה”צ’י”, את התנועה והדינמיקה שלו. על פי הבנה זו, ככל שיש לנו יותר ממנו, ככל שאיכותו גבוהה יותר, וככל שאספקתו לכל חלקי הגוף סדירה והרמונית יותר, כך אנו נהנים מגוף ונפש בריאים יותר וחזקים יותר.
תרגול בטאי צ’י וצ’י גונג משפיעים על גופו ונפשו של האדם דרך ה”צ’י”.
ואיפה אמנות הלחימה?
בשלבים הראשונים של התרגול והלימוד, הנושא של טאי צ’י כאמנות הלחימה אינו אמור להעסיק אותנו. להיפך, הוא עלול רק להפריע, בעיקר מפני שהמושגים שיש לנו על אמנות לחימה מושפעים באופן די ברור מספרות פופולרית ומתעשיית הסרטים.
בשלבים הראשונים של התרגול והלימוד, עובד מתרגל הטאי צ’י כדי ללמוד כיצד ליצור, לאזן ולהזרים את התנועה הפנימית שלו (תנועת הצ’י), כיצד לסלק מתחים מיותרים ולהגיע למציאות גופנית-נפשית כמה שיותר נינוחה וחסרת מאמץ וכך לשפר את חוסנו ובריאותו הגופנית.
ובעצם, זכותו המלאה של המתרגל לקום כאן ולומר: “זהו. די לי בכך. זה מה שמעניין אותי. אני לא צריך ולא רוצה יותר מזה”.
ובאמת, יש רבים שחושבים כך ויותר מזה – מתנגדים נחרצות לקישור בין הטאי צ’י לבין אמנות הלחימה, בטענה שאמנות לחימה באשר היא אינה אלא ביטוי לתוקפנות ואלימות שאינן עולות בקנה אחד עם המסר הרגוע והמאחד של הטאי צ’י.
מצד שני, טוענים מתרגלים אחרים כי אי אפשר להתעלם מפן זה של הטאי צ’י כאמנות לחימה, מפני שהטאי צ’י מבוסס על השילוש של רפואה סינית, פילוסופיה סינית, ואמנות לחימה. אלה ירדו לעולם כרוכים זה בזה ואין כל דרך להפריד ביניהם ולכן אם אתה מתרגל טאי צ’י בעל כורחך אתה מתרגל גם אמנות לחימה.
שניים דרושים לטנגו ולאמנות לחימה
אז אם אמנות לחימה הנה חלק בלתי נפרד מהטאי צ’י, איפה היא מסתתרת?
כשאנו מתחילים ללמוד טאי צ’י, באיזשהו שלב, עולה המושג “יין-יאנג”. מסבירים לנו שיש קשר הדוק בין המושג הזה לבין הטאי צ’י וכי הסמל המפורסם של יין-יאנג (חצי שחור חצי לבן) בעצמו נקרא טאי צ’י.
אנו מבינים כי מדובר באיזשהו עיקרון של דואליות שיש בו שני פנים המשחקים אחד עם השני ויוצרים שלימות בנוכחותם המשותפת. השלמות מתבטאת במעגל ובסימטריה המושלמת של שני החלקים. ממש כמו בריקוד זוגות דוגמת טנגו. אין אפשרות לרקוד טנגו לבד כי שיתוף הפעולה הזוגי הוא עצם הריקוד.
האם אנו יכולים לזהות מרכיב זוגי דומה גם בגופנו שלנו?
בקלות. חלק מהאיברים החיוניים, המוח, לב, ריאות, כליות פועלים בזוגות, ימין ושמאל. יש לנו כפל עיניים, אוזניים, ידיים ורגליים. הגוף מחולק לימין ושמאל.
האם לכפל האיברים הזה יש משמעות תפקודית? האם מתקיים דיאלוג בין האיברים הכפולים או שאחד מהם הוא פשוט על תקן של צמיג רזרבי?
אם נשים לב לאופן בו אנו צועדים נראה שהידיים והרגליים, למשל, אכן משתפים פעולה. רגל ימין נעה קדימה עם יד שמאל ולהיפך. כל דרך פעולה אחרת תהיה בלתי אפשרית.
הרגליים נושאות את משקל הגוף ומעבירות אותו מהאחת לשנייה, מהימנית לשמאלית וחזרה, בתיאום מושלם וכך מאפשרות את התנועה.
הדיאלוג הפנימי
כל העובדות שמנינו לעיל הן טריוויאליות ומובנות מאליהן כי כך אנו מתנהלים משחר ילדותנו. בטאי צ’י אנו משתמשים בעובדות טריוויאליות אלה כדי לפענח מציאות מורכבת ולהיווכח שבמהותה היא מצטמצמת לשיתוף פעולה של שניים – יין ויאנג.
כאשר אני עומד ניצב אני יכול לחלק את גופי לשניים – חלק עליון וחלק תחתון. שני חלקים אלה הפוכים בתכונותיהם. החלק התחתון, מהמותניים ומטה, משמש כמסד. הוא מציב ומייצב אותי על פני הקרקע. באופיו הוא מבקש להיות דומה לאדמה שמתחתיו – מסיבי, חזק, יציב, איתן… כמו גזע עץ המחובר לאדמה.
החלק העליון, מהמותן, מתנשא כלפי מעלה ונע באוויר החופשי. חלק זה שואף להיות דינאמי ומשוחרר כמו הרקיע שמעליו.
יש קשר הדוק של השלמה בין שני החלקים. ככל שהחלק התחתון יהיה מבוסס יותר על הקרקע הוא יאפשר לחלק העליון להיות משוחרר ודינמי יותר. וככל שהחלק העליון יהיה נינוח ורפוי יותר כך תתאפשר אחיזה איתנה יותר של הרגליים בקרקע.
אחד היעדים החשובים בתרגול טאי צ’י הוא ללמוד להבחין באפשרויות הללו ולהבין את היחסים ביניהם: בין קשה ורך, בין מלא וריק, בין ייו ליאנג…
תנועת הטאי צ’י הנה דיאלוג בלתי פוסק בין שתי האפשרויות אלה ובין החלקים והאיברים השונים בגופנו.
הדיאלוג החיצוני
בטאי צ’י אנו יכולים ל”ייצא” את הדיאלוג הפנימי הזה, כפי שהוא מתרחש בתוך גופנו, ולהפוך אותו לדיאלוג ממשי עם בן זוג חיצוני. אותם עקרונות החלים על הפעולה הפנימית חלים גם על הדיאלוג החיצוני. יש לכך יתרון עצום כשיטת לימוד. אם קשה לי להבחין בהפרדה הזו בתוך גופי, כעת עם בן זוג, כשכל אחד מאתנו מייצג צד אחר, הוא יין ואני יאנג, קל לי להבחין כיצד מתנהל המשא ומתן בינינו וכיצד אנו מתחלפים בתפקידינו ללא הרף ובתיאום שגם אם עדיין אינו מושלם, הוא שואף להיות כזה.
את הדיאלוג הזה אנו יכולים לקיים כתרגיל של אפליקאציה – יישום, בו אנו נוטלים תנועה מה”קאטה” ובוחנים כיצד היא מתקיימת מול תנועה נגדית של בן זוג.
דרך נוספת להחצין את הדיאלוג הפנימי היא תרגול פושינג הנדס (Pushing hands) שבו אנו יוצרים תבנית תנועה משותפת וסגורה עם בן זוג ומתוכה מנסים לדחוף אותו החוצה. תפקידו של בן הזוג לשמור על מקומו תוך שימוש בעקרונות הטאי צ’י.
אמנות לחימה ושמה טאי צ’י
כל הדברים האלה מכתיבים פרשנות שונה לגמרי מהמקובל למושג אמנות לחימה בטאי צ’י. אנו רואים שעבודה בזוגות אינה שונה מהותית מעבודת המתרגל עם עצמו. שאותם עקרונות המנחים את עבודת המתרגל על עצמו מנחים גם את העבודה בזוגות. מכאן שאם הגוף שלי שלם מפני שמתקיימת בו אחדות של יין ויאנג, כך אמורה להתקיים אחדות זו גם ביני לבין בן זוגי. ומכאן ששנינו, כשאנו עובדים יחד, מהווים שלימות. המשימה שלי בעבודת זוגות היא לחפש שלימות זו, להבחין בחלקיה ובתפקיד השונה והמתחלף של כל אחד מהמשתתפים. להבין את סוד התיאום בייננו, פירושו לשלוט במצב ולהיות מסוגל להטות אותו כרצוני.
פה אין אנו מדברים על תפיסה שבה החזק או המהיר או קר המזג הוא שמנצח, אלא על משא ומתן ובו מנצח מי שמצליח למצוא קרקע משותפת עם בן זוגו, להכילו ולארח אותו בתחומו הוא, להכיר אותו ולהרגיש אתו בבית.
כלומר, אפשר לומר כי מיומנות הטאי צ’י כאמנות לחימה אינה מבוססת על הכרעה אלא על הכירות. שני בני הזוג נתפסים כמיקרוקוסמוס אחד והמפגש ביניהם מאפשר להם להיוודע לעצמם כמו גם האחד לשני.
מכאן אפשר להבין:
א. מדוע השאלה של טאי צ’י כאמנות לחימה מעשית אינה מעסיקה את רוב המתרגלים. כלומר זו לא הנקודה המרכזית בעיניהם.
ב. מדוע הטאי צ’י, כשהוא צריך לתפקד כאמנות לחימה, הנו רב עוצמה.
ג. מדוע לוקח כל כך הרבה זמן עד שמתרגל יכול להשתמש בטאי צ’י כאמנות לחימה.
ד. מדוע עימות בטאי צ’י אינו זקוק להכרעה סופית.
ה. מדוע הרבה עימותים בהיסטוריה של הטאי צ’י הסתיימו בקבלה הדדית וידידות.
