ההנאה שבדרך 2

סיכמנו (פוסט קודם – “ההנאה שבדרך“) שחייבת להיות בטאי צ’י איזושהי הנאה, על פי העיקרון שאם אני מאמץ את הטאי צ’י, מתמיד בו ומבלה בביצועו שוב ושוב, חייבת להיות בו הנאה שאם לא כן, אם היה בו סבל, הייתי בוחר להתרחק ממנו כמה שיותר.

אך מהו הדבר ממנו אני נהנה בטאי צ’י?
האם זה חשוב? האם אני חייב לדעת ממה אני נהנה או שאפשר פשוט להסתפק בעובדה שאני נהנה. הרי הטאי צ’י עצמו דוגל בפשטות. האם לא די לי בכך שהסלט טעים? מה אכפת לי איזה ירקות ואיזה תבלינים הכניסו בו? או שאולי חשוב לי לדעת איזה ירקות ותבלינים יש בסלט הטעים. אם אדע, אוכל להכין אותו שוב מאוחר יותר. אוכל גם לשפר אותו ואולי גם להבין משהו על העדפות הטעם שלי ומה שהן מספרות לי עלי ועל מה שחסר לי בחיים. אולי.
אך כאן, אם אנו רוצים לדעת ממה אנו נהנים, אנו נכנסים למלכודת הפתאים של הביקורת התבונית. טאי צ’י אינו סלט. ההנאה מטאי צ’י אינה כה פשוטה וישירה כמו הנאה חושית טהורה המגיעה מהסלט. עכשיו נהיה חייבים להגדיר לעצמנו מהי הנאה, לבדוק איזה סוגי הנאה שונים יש בעולם, מה דעתם של הפילוסופים הגדולים (שכבר דשו בנושא מאז ימי בראשית), להביא דברים בשם אומרם… בקיצור… לא נראה לי הפרויקט הזה. הרי בסך הכול רצינו להגיע הביתה בשלום. רצינו להבין אם יש איזו הנאה או חוויה הקשורה ישירות בביצוע תנועת הטאי צ’י, וכך ללמוד על מידת הקשר ביני לבינה ולבין הטאי צ’י, האם נכנסתי כבר לעומקו של ים הטאי צ’י או שמא אני עדיין מדשדש במי האפסיים.