ההנאה שבדרך
האם אנו נהנים מהטאי צ’י שלנו? האם אנו מסיימים את הקאטה בהרגשה שנהננו? האם אנו אמורים ליהנות? האם הנאה זו, אם היא קיימת, יש בה כדי להעיד על רמת או איכות הטאי צ’י שלנו?
נחזור לשאלה הראשונה – האם אנו נהנים כשאנו מתרגלים טאי צ’י? על פניה, שאלה טיפשית. הרי כבר סבא פרויד קבע שאנו חיים מתוך חיפוש מתמיד אחר המהנה והמענג והתחמקות מתמדת ממה שמביא סבל או כאב. לפיכך, יכול אני לבוא ולומר בביטחון יחסי כי יש בטאי צ’י הנאה שאם לא כן, לא הייתי מבקש אותו אלא נמלט ממנו ושומר מרחק (וזאת בהנחה שאני אדם נורמטיבי לגבי מה שמהנה אותי) – “אם לא היה לי כיף, לא הייתי עושה את זה” כך אנו אומרים לעצמנו ולאנשים סביבנו. אפשר לבוא ולומר כי לפעמים אנו בהחלט יכולים להיות מעורבים בפעילות שאינה כיף בכלל, כמו לחפור באר או לסקל אבנים מהשדה או לעמוד בתור של משרד הפנים. אבל על כך ניתן להשיב כי אנו מטים גוונו לסבל עכשיוי כדי לזכות בכיף עתידי שיבוא אחר כך, כמו למשל, מים זכים שיעלו בבאר, שדה פורה שיגדל בו חומוס לתפארת או תעודת זהות עם שם חדש לחלוטין על פי תורת הקבלה.
האם הטאי צ’י גם הוא דינו דומה? אנו סובלים בשקט את הקאטה הממושכת שאין לה סוף, את האיטיות הפלגמטית העולה על העצבים, רק כי אנו יודעים שבסוף יהיה לנו כיף. כיף כי הנה הצלחנו לעמוד בעינוי הממושך הזה. כיף, כי לא נשברנו תוך כדי והוכחנו לעצמנו ולשב”כ כי אנו מסוגלים לעמוד בלחצים.
