איך שאני מתחיל שיעור טאי צ'י, איך שאני מתחיל אימון אישי, איך שאני מציב את שתי כפות הרגליים ברוחב הכתפיים ומתחיל לטלטל את הידיים, מיד צריכה לצוץ במוחי השאלה: היכן אני? איפה אני נמצא?

והשאלה אינה מתייחסת בהכרח למקום הפיסי בו אני עומד, לחדר או לכתובת המדויקת בה אני נמצא אלא לשאלה היכן נמצאת תשומת הלב שלי? למה נתונה דעתי?

העולם שלי, העמוס בפעולות, בעשייה, בתוכניות, בעבודה שאני עובד, בדאגות שאני דואג ובמשימות שאני ממלא – גונב את דעתי ואת תשומת הלב שלי ומשעבד אותן לרצף החיים. תשומת ליבי  כלואה בתוך לוח זמנים, נעולה בתוך רשימת מטלות שבה אני מסמן "ווי" גדולה ליד אלה שסיימתי.

כל מה שמתקיים עבורי זה עולם המשימות והדאגות בו עלי לשרוד ותשומת הלב כבר אינה שלי אלא מגויסת ורתומה לשירות עולם זה. זהו העולם עבורי. אלה החיים.

כעת, כשאני עומד להתחיל טאי צ'י – תשומת הלב שלי, דעתי, עדיין כלואה שם בזרם המשימות המחולק למשבצות. האם בסוף השיעור או האימון, אעביר גם על משבצת הטאי צ'י את הסימן "בוצע"?

לפני שאני מתחיל טאי צ'י אני חייב לשלוף את תשומת הלב שלי ודעתי מתוך עולם המשימות והמעשים ולהודיע לאותו עולם שהוא ואני איננו זהים.
לא רק שאיננו זהים אלא ברור לכל מי האדון ומי המשרת – מי משרת את מי, עולם המשימות אותי או אני אותו?

אבל לשם מה? האם אי אפשר לעשות טאי צ'י כבדרך אגב, ללא תשומת לב, בלי שדעתי תהיה נתונה לכלום. פשוט להניח  את המושכות בידי המורה או המדריך, לתת לו להנחות אותי ושהוא ישאל את עצמו את כל השאלות האלה ואילו אני פשוט אתפוס טרמפ על התשובות שהוא אולי נותן לעצמו, אם בכלל.