הכל ולא כלום אודות הצ'י

לפני זמן מה הקדשנו שיעור למושג ה”צ’י” שהוא מושג מרכזי ומהותי בתפיסת המציאות של מזרח אסיה.
ולמרות מרכזיותו של מושג זה, הוא נותר עבורנו מעורפל ובלתי ברור לחלוטין. כמויות מילים עצומות נשפכו כבר כדי להבהירו – ובכל זאת הוא נשאר עמום ובלתי מוגדר.

זהו דבר מטריד מבחינתנו, אנו שמתרגלים אמנויות לחימה סיניות ורפואה סינית. מפאת חשיבותו של המושג ומקומו הקונספטואלי אין לנו אפשרות שלא להתייחס אליו. מצד שני, אם אנו מתייחסים אליו – אל מה בעצם אנו מתייחסים?

אם נתבונן בקהל המתרגלים הרחב נוכל לזהות כמה גישות שונות באשר לשימוש במושג זה.
יש כאלה שבאיזה מידה של יושר פנימי, כנראה, מסרבים להתייחס אליו ישירות באומרם – אני לא אשתמש במושגים שאני לא מבין אותם בעצם.
יש כאלה שעושים הפרדה ברורה בין התיאוריה לפרקטיקה ואומרים – כל עוד זה עובד עבורי לא אכפת לי איך זה בנוי וממה זה עשוי.
יש כאלה הנרתעים מהניחוח ה”רוחני” של “אנרגיות” ושאר מושגים האהובים על קהלים “רוחניים” ומעדיף להרחיק עצמם מכל סממן שייחס אותם לקהל זה.
ויש כאלה המאמצים את המושג בהתלהבות, שוחים בו כבשלהם, אדישים לחוסר הוודאות הקיים ביסודו.

כך או כך אנו נשארים בסימן שאלה והדרך היחידה לפתרון הבעיה הוא להסביר אחת ולתמיד מה זה “צ’י”.
ואם זה בלתי אפשרי. אז אולי להסביר – למה זה בלתי אפשרי.

זה בלתי אפשרי כאשר אנו נוטלים אבן בניין מתוך מבנה תרבותי מסוים ומנסים להתבונן בו בקונטקסט תרבותי אחר. מתוך תרבותנו המערבית החווה את הזמן, למשל, כמהלך ליניארי המתחיל בבריאה והולך קדימה אנו בוחנים מושג השאול מתוך מבנה תרבותי בו תפיסת בזמן כלואה במעגליות החוזרת על עצמה.

חוקרים רבים בעלי שיעור קומה חקרו את הפער התרבותי בין מזרח למערב וכתבו לא מעט מחקרים מאירי עיניים. (ראה מאמרו של דן דאור “הזמן הצהוב” בחוברת “מחשבות”)

בתוך תפיסת הזמן הליניארית שלנו הבלתי ידוע הוא תחנה זמנית אליה נגיע ברבות הימים.
בתוך חפיסת זמן מעגלית, הבלתי ידוע אינו נראה לעין, ועם זאת הוא חלק מהמציאות.
אנו מסתכלים מתוך חלון ורואים רק חלק מהנוף. חלק אחר נסתר מהעין. אם הבית שלנו יוכל להסתובב על ציר, נוכל בהמשך לראות חלקים מהנוף שקודם נסתר מעינינו אבל אז אותו חלק שראינו, כבר נסתר מאיתנו. מה קושר בין אותו חלק גלוי לחלק הנסתר שהרי שניהם שייכים לאותה מציאות.
את הקשר הזה נכנה: “צ’י”.

צ’י קושר את מה שיש עם מה שיכול להיות אבל עדיין אין.
צ’י מחבר אותנו כפי שאנו כעת אל מה שאנו יכולים להיות.