שבוע 3 – הצובר והמפזר

בזמן האחרון החלה הזקנה להזדחל אל פאתי מחשבותיו. מילים שקודם לכן לא עלו על דעתו הזדחלו והופיעו על דל שפתיו. מילים כמו: "זה לא מה שהיה פעם" או "אין לי כל כך הרבה זמן כמו שנראה לך".
לא היה לו מושג מתי התחיל לדבר כמו קשיש. תגלית זו דכדכה אותו אך בו בזמן גם מלאה אותו בסוג של יוהרה: הוא לא מאלה הטומנים ראשם בחול. כמו לוחם ותיק הוא יתנער ויקדם את פני הבאות באומץ וגאווה: יישיר מבטו אל המוות ולא יסב את עיניו.

העיף מבט אחרון בראי, לקח את תיק המסמכים שלו, יצא מחדר השינה ועשה דרכו אל הדלת.
סוכן הבית, הנהג, משרתו האישי, החדרנית, הגנן, והמבשלת כבר עמדו ערוכים לפני דלת הכניסה, מדיהם ללא דופי, מוכנים לטקס הפרידה היומי, מתוחים עמדו ועיניהם כבושות בריצפה.
הוא התקרב אליהם ולפתע חש כאילו יצא ממנו כל האוויר. לבדו עמד שם, שלד כחוש עם תיק מסמכים ביד.
חשק עז נאור בו להצטרף אל קצה שורת הממתינים, לעמוד גם הוא בהכנעה, ולקבל ללא עוררין את שמציע לו הגורל.

הוא התבונן בהם עומדים שתוקים והכריז בקול חלש: "יום חופש לכולם". הם הרימו מבטם ומצמצו בעיניהם כאילו הכו היכו אותם קרני השמש בסנוורין.
הוא כחכח בגרונו: "יש לכם יום חופשי. לכו לבלות. 1000 יואן ממני לכל אחד".

   מ. מאגו