בזמן האחרון הזדחלה הזיקנה והתיישבה בפאתי מחשבותיו. מילים שקודם לכן לא עלו על דעתו הופיעו לפתע על דל שפתיו. משפטים כמו: "זה כבר לא מה שהיה פעם" או "אין לי זמן לחכות לך כל היום".
לא היה לו מושג מתי התחיל לדבר כמו זקן. התגלית הזו דכדכה אותו אך גם טענה אותו בסוג של עקשנות יהירה: הוא לא יטמון ראשו בחול. הוא יקדם את פני המצב באומץ ובגאווה, כמו לוחם ותיק, יישיר מבטו אל המוות ולא יסב את עיניו.

העיף מבט אחרון בראי, מיקם את קשר העניבה, עבר על חלקת פניו המגולחות למשעי, לקח את תיק המסמכים שלו, יצא מחדר השינה ועשה דרכו לאורך הפרוזדור אל דלת הכניסה.
סוכן הבית, הנהג, החדרנית, הגנן, והמבשלת כבר עמדו ערוכים בשורה לפני הדלת, מדיהם ללא דופי, מוכנים לטקס הפרידה היומי, עמדו דרוכים ועיניהם כבושות ברצפה.
הוא התקרב אליהם, מרפרף בעיניו על ראשיהם המורכנים ולפתע חש כאילו יצא ממנו כל האוויר. בודד עמד שם לפניהם, שלד כחוש עם תיק מסמכים ביד.
חשק עז נאור בו להצטרף אל קצה שורת הממתינים, לעמוד גם הוא בהכנעה, ולקבל את גורלו ללא עוררין.

הוא התבונן בהם עומדים שתוקים והכריז בקול חלש: "יום חופש לכולם". הם הרימו מבטם ומצמצו בעיניהם כאילו היכו אותם קרני השמש בסנוורים. חלפה דקה ארוכה ואיש לא זז ממקומו.
הוא כחכח בגרונו: "יש לכם יום חופשי. לכו לבלות. כל אחד 1000 שקל".

מ. מאגו