הרעב לטאי צ'י
שמעתי מפי תלמיד: "כשאני רעב, אני אוכל ואז מרגיש שבע כי מה שדחף אותי לאכול, בא לידי סיפוקו. מה אני מרגיש כשאני מסיים את הקאטה? אני לא יודע. מה בכלל דוחף אותי לעשות את הקאטה? אני גם לא יודע. לכן אני לא יכול לומר מה אני מרגיש אחרי הקאטה, האם אני מרגיש שבע או לא."
מילים כדרבנות. התלמיד אינו מרגיש תחושת "שובע" אחרי הקאטה, תחושה שהיה אמור להרגיש אילו מילאה הקאטה צורך אמיתי בחייו. התלמיד גם זיהה שהבעיה אינה עם תחושת השובע אלא עם תחושת הרעב. מהו אותו רעב שדוחף אותנו לתרגל את הקאטה? מהו, בכלל, אותו רעב ששלח אותנו ללמוד ולתרגל טאי צ'י? אם נדע לזהות את הרעב, נדע לזהות גם את השובע.
אז נשארנו עם השאלה מהו הרעב?
״אני מתלבטת האם להגיב או להתעלם. האם להסתכן בלהביע את דעותיי או לשתוק. האם לכתוב משהו אוטנטי מהבטן או לכתוב משהו שיעבור ביקורת פנימית ועריכה. אין לי תשובה וכנראה גם לא תהיה למה אני בכל זאת בוחרת להגיב, בדיוק כמו שאין לי תשובה מהו רעב והשובע, ומה זה לקחת טאי צ׳י באופן אישי. כשאני מתאמנת אני לא חושבת על זה, אני מנסה להיות נוכחת בתנועה, לעקוב אחרי עקרונות שלמדנו, ליישם אותם. ואני מרגישה רוב הזמן שאני עוד לא שם, שאני צריכה להתאמן יותר להקשיב יותר, להיות נוכחת יותר. אני מבינה שאין קיצורי דרך שיש רק דרך – דרך שלא תמיד מובנת, דרך שמלמדת אותי הרבה על עצמי ולא רק דברים טובים ונחמדים. דרך זו מאתגרת אותי ובכל זאת אני אוהבת ללכת בה.״
מהו אותו רעב ומהי תחושת השובע. אני מתחילה לחשוב על זה, למלל את זה לעצמי.. יש רשימה ארוכה של מילים שמלוות אותנו כל הזמן. איזון קשר לגוף מרכז זרימה קשב וכו' וכו'. לפעמים הן סתם קליפות ריקות ולפעמים הן מתמלאות. זה הרעב וזה השובע בשבילי.
השאלה הראשונה הייתה "מה אני מרגיש כשאני מסיים את הקאטה".התשובה נמצאת בדיוק כאן בשאלה.כשאתה מסיים את הקאטה השאר עם עצמך ,תתחיל להקשיב לגוף להרגשה ואז אתה על הדרך להתחיל להבין.