חידת הנוכחות

לפני שנים, בהיותי עדיין תלמיד בית הספר היסודי ובעקבות מהפיכה זוטא שצפה ועלתה משולחנות הישיבות רוויי המיץ ועוגות השמרים של משרד החינוך, החלה המורה נילי לדרוש מכל התלמידים לומר את המילה “נוכח” בתגובה להקראת השמות מתוך יומן הכיתה בבוקרו של יום לימודים. “נוכח” ולא “כן” סתמי שהיה נהוג להשתמש בו עד כה.
אולי כוונת משה”ח הייתה להבהיר לתלמיד באופן שאינו משתמע לשני פנים כי לצערו הוא כבר לא נמצא בביתו, ספון מתחת לשמיכה אלא התגשם זה עתה במלוא קיומו הפיסי לתוך הכיסא הנוקשה שהקצה לו משה”ח זה.
“אני נוכח, המורה נילי” טענתי בלהט לשמע שמי הנישא מבין שפתיה הנאות “אני נוכח”. את העובדה הבלתי ניתנת לערעור זו ציינה המורה נילי כשסימנה ביד מטופחת “פלוס” לצד שמי כפי שהופיע ביומן הכיתה. “פלוס” מכובד ולא “מינוס” חסר כבוד וחד קווי. בזאת הסדרנו, נילי ואני, את תנאי הנוכחות שלנו.

אולם למשה”ח הנ”ל שעניינו העיקרי הנצחת פעולותיו דרך אלפי פרסומים, הדפסים וחוזרים, אין שום יכולת להתייחס לנוכחותם האמיתית והמלאה של ילדינו היקרים בבתי הספר.
אמנם, ילדנו היקר אכן נמצא בכיתה, כלומר, גופו נמצא (ולהלן הפלוס), אך מה עם רוחו? האם גם היא נוכחת? האם יתכן ששעה שישבנו מתאמץ להסתגל לתנאי הקיום הקשים של כיסא אכזר, ברוחו הוא שרוע על חוף הים, מחטחט בכיסי מכנסיו כדי להעלות כמה מעות ולשלם על קרטיב אננס שזה עתה רכש עבור מלכת הכיתה השרועה לצידו בביקיני חמוד.
מה אומר הפלוס היומני על נוכחותו המלאה והרצויה של התלמיד? לא כלום! את גופו ניתן לאשרר אבל רוחו? חופשייה היא לנדוד לכל אשר תחפוץ. תאמרו – יתרון גדול לו לאדם. יתכן, אך גם קללה גדולה? ומדוע?
ויותר מכך, אמרו – מה כל זה קשור בכלל לטאי צ’י?
ועוד אמרו – מה עושה פה ריקוד הקה מאורי?
האם אתם שומעים אותי בכלל?
האם אתם נוכחים?