טאי צ’י אישי
כנגד השאלה שנשאלה בפוסט הקודם על הרעב לטאי צ’י ומהו, בעצם רעב זה?” נשמעו כמה תשובות. אך מבין כל המתייחסים לא היה אחד שדיבר באופן אישי, כלומר – דיבר על עצמו.
כולם ענו בהכללות של “אם תקשיב תדע”, “הקשבה לגוף”, “דרך של איזון” וכולי. כל אלה הן קלישאות והבעיה עם קלישאות היא לא בכך שהן אינן נכונות, להיפך, לרוב הן נכונות אלא שהן תמיד באות מתוך מאגר התיאור הכללי המתאים לשימושו של כל אחד ואחד מבלי שזה יטרח לחשוב אל תוך עצמו ומבלי שיצטרך להביא איזו ראייה אישית, אותנטית.
עמדה בלתי אישית זו מרחיקה מאתנו עוד יותר את הנושא והופכת אותו לשטוח וחד מימדי. אינני מדבר מידיעת עצמי אלא משתמש באיזה תיאור מרוחק הזרוק על פני השטח לשימוש הציבורי של כולם, מפני שאני מעדיף להישאר באפלולית הנעימה של הכללי ולא להיחשף לתאורה חסרת הרחמים של האישי.
הטאי צ’י אינו ציבורי. הוא אישי. הוא “דרך” המבטאת בדייקנות רבה את המתרגל על כל גווניו. אם לא ניקח את הטאי צ’י באופן אישי לעולם לא נוכל לרדת לצפונותיו.
