על הקשיים העומדים בפניו של התלמיד המתחיל ללמוד טאי צ'י
בצעדים מהוססים מתקרב התלמיד אל המורה. הוא אינו יודע אם הגיע אל המקום הנכון. אולי אף אינו יודע מהו המקום הנכון. הוא אינו יכול לומר ברורות מהו הדחף שהביאו עד הלום.
מה זה בכלל טאי צ'י? הוא יודע מה זה כושר גופני וגם המילה אירובי אינה זרה לו, אבל לא לשם כך הגיע לכאן. אז מדוע בעצם בחר טאי צ'י? אין לו מושג! אמרו לו שזה טוב לבריאות. הרופא המליץ בגלל כאבי הגב. הוא זקוק לפעילות גופנית אבל לא אוהב את הסגידה הזו לזיעה, לריבועים ולבטן השטוחה. בן אדם חייב בפעילות גופנית. הוא לא יכול לבלות את חייו בישיבה אל שולחן או בשגרת עבודה מונוטונית. אז טאי צ'י…
בצעד מהוסס קרב התלמיד החדש אל מורה הטאי צ'י. אל גבו צמוד התרמיל שלו ממנו אינו נפרד לרגע. בתוך התרמיל ארוזים התובנות וההבנות שלו כולם, זה בצד זה. הדעות, המסקנות, הידיעות שאסף ואימץ לעצמו לאורך חייו. כל אלה הם כמו פנס המאיר לו את דרכו בחשכת הליל. אתם – הוא יודע מי ומה הוא, בלעדיהם – הוא אינו נחשב כלל.
והנה רומז לו המורה להניח את תרמילו בצד. אבל זה לא פשוט. על גבול הבלתי אפשרי…
התלמיד מחבק את תרמילו: "אבל אני צריך את זה. זה חלק ממני…"
המורה מנסה להסביר: "ללמוד טאי צ'י זה ללמוד משהו אחר ובדרך אחרת מזו אליה אתה רגיל. דרך שונה של הבנה, התבוננות, והתנהלות. כל מה שאתה יודע, חשוב, אבל עלול להפריע לך עכשיו. הדעות הנחרצות וההרגלים הקבועים עלולים להפריע לך מאחר ויעמדו בסתירה למה שתלמד בשיעור. זה כשלעצמו – לא נורא. סתירה זה דבר טוב. סתירה מצמיחה דרכים חדשות. אבל עם התסכול קשה להתמודד… "
המורה יוסיף ויספר לו את הסיפור שסיפר כבר מי יודע כמה פעמים, על מורה הזן שבא לפניו תלמיד חדש, כיצד מזג לו המורה תה לספל, המשיך ומזג עד שגלש התה לתחתית ומשם זרם על פני השולחן כולו. "כך גם אתה" שח מורה הזן, "כל מה שאלמד אותך לא ייקלט ויגלוש החוצה אלא אם כן תרוקן את הספל תחילה".
"מה זאת אומרת "דרך שונה? כמה שונה זה יכול להיות?" שואל התלמיד.
"למשל. עונה המורה "בטאי צ'י אתה לא בא להוסיף אלא לגרוע. זו אחת מאבני היסוד. אתה לא בא להוסיף עוד כוח, עוד גמישות, עוד טכניקה, עוד פרשנות. כל מה שאתה יודע, אתה יודע וכנראה שעד עכשיו זה לא ממש עזר לך כי הנה אתה פה. אין טעם להוסיף עוד מאותו דבר. אולי צריך להתחיל לקזז. לחזור לפשוט יותר. אולי האמת מסתתרת מתחת לערימות של הידוע.
כדי לבוא למציאות של הטאי צ'י עלינו להפחית ולסלק את המיותר: מתח מיותר, שרירים דרוכים ללא סיבה, מחשבות שדוהרות בלי שליטה, פעולות והרגלים שאנו שבים ועושים, פשוט כדי לעשות… כל אלה מכסים את הפשוט והמהותי, את מה שיש בו צורך.
"המציאות של הטאי צ'י אינה תלויה בדבר. היא מהותית ונצחית. היא נמצאת סביבך ובתוכך, ואתה נמצא בה. היא לא נפרדת ממך אלא כוללת אותך, כך שאי אפשר ל"הוסיף" אותה."
"כל זה קצת גדול עלי", אומר התלמיד. "מה בסך הכול אני רוצה? קצת כושר, להרגיש טוב יותר עם עצמי, אולי להיראות טוב יותר. מה רע?"
:זה לא רע" אומר המורה "אבל, טריוויאלי, לא מספיק. טאי צ'י ישעמם אותך. נסה אופניים. כדי להיכנס לטאי צ'י אתה צריך יותר. אתה צריך יומרה, סקרנות, אומץ לב.
יומרה – כי אתה יודע שמה שאתה זה לא כל מה שאתה יכול להיות.
סקרנות – כי אתה לא יכול להתאפק מלגלות מהו זה שאתה יכול להיות.
אומץ לב – כי אתה נדרש לצאת מד' אמותיך, מהחדר הקטן והמוכר, החוצה אל הנוף הזר שעדיין לא פגשת".
יומרה, סקרנות ואומץ לב הרי זה הדרקון המבלה את זמנו על קרקעית הנהר אך מסוגל בהינף יד וללא כל התראה לזנק ממקומו ולהרקיע אל לב השמיים."
"האם יש לך יומרה? סקרנות? אומץ לב?"
המאמר מפגיש אותי שוב עם השאלה שמלווה אותי מהיום הראשון שהתחלתי לתרגל טאי צ'י. מה זה "המהותי" הזה שאני מחפשת? ממה אני צריכה להיפרד ומה לקלף מעליי כדי להגיע אליו? האם אני באמת רוצה?? ואיך הניסיון הפיזי שלי בשעת התרגול מיתרגם לתובנות נפשיות – ל"דרך שונה של התבוננות והתנהלות"? ובמה זה שונה למשל ממה שאני למדה על עצמי ועל אופן התבוננות במסע המאומץ שלי ללימוד ציור?
היי שמוליק.
כל כך נכון.
המאמר נוגע בנקודות אמתיות שלא תמיד ניתן להבין אותן ולדעת שהן שם.
המאמר מפנה את צומת הלב להתבוננות פנימית ומכוון את הקורא לעשות צעד נוסף בדרך הטאי צ'י.