כן גשקו לא גשקו

כן גשקו… לא גשקו…

בעקבות גשקו 2014

על פי הכמות הזעומה של משתתפים שטרחו ובאו לגשקו השנתי האחרון שהסתיים לפני שבוע אני מבין שרובם של התלמידים נותרו ובידם עלה הכותרת האחרון של "לא גשקו". או שיתכן וכלל לא טרחו להתייעץ עם אלי הגורל אלא החליטו מראש – לא! ולמה לא? אוהו… יש סיבות לדבר וכל אחת כבדה וגורלית מחברתה: א. כסף – יקר מידי. ב. זמן – עסוק מידי. ג. משפחה ועבודה – מחויב מידי. 

המורה ניר קבע פעם הירארכיה של חשיבות כדי לסלק דילמות בקרב התלמיד: "פרנסה, משפחה, טאי צ'י" כך אמר. כלומר, הטאי נמצא בתחתית סולם החשיבות. פרנסה ומשפחה באות לפניו. ובאמת, איך אפשר להשוות פרנסה ומשפחה לטאי צ'י? פרנסה ומשפחה תובעות את שלהן וחובה עלינו להירתם לעול זה שאת ראשנו הכנסנו לתוכו מרצון. טאי צ'י אינו עול ואינו חובה אלא זכות בלבד.

זכותנו לבלות שבוע ימים בפרובאנס במסע טעימת יינות וזכותנו לעשות טאי צ'י כשבא לנו. אלא שסוף השבוע בפרובאנס יחלוף לו וטעם היינות יטשטש לאיטו ויהפוך לזיכרון מרוחק. טעם הטאי צ'י, לעומת זאת, ילך ויתחזק והשפעתו ונוכחותו בחיינו ילכו ויגדלו ככל שנמשיך ונעסוק בו. אין אנו עבדים לו אלא אדונים. הוא זה המשרת אותנו. אך כמו כל האדונים הנאורים אנו מבינים את ההדדיות החלה על כל מערכת יחסים שאינה נצלנית: ככל שנטפח ונשקיע כך נקצור תמורה גדולה יותר.

גם את הטאי צ'י יש לטפח ולהשקיע בו. ככל שנשקיע יותר נקבל תמורה גדולה יותר. יחס ישר בסיסי ופשוט. איך מטפחים? משתמשים בכל הכלים העומדים לרשותנו: שיעור, אימון אישי וקבוצתי, סדנאות, גשקו. לא להשתמש באחד הכלים האלה יהיה כמו אותו אדם המצפה לדשא ירוק ובריא על סף דלתו אך מסרב להשקות או לדשן אותו כי זה מייקר את כל העסק.

לפעמים עלינו לנסות ולהעריך מחדש את חישובי העלות תועלת שלנו או את הכדאי לי לא כדאי לי, כי נראה שיש משהו שגוי באופן בסיסי בחישוב הנוכחי שלנו.