כשהמצב קשה, כשהמצב לא טוב…
על מתחים ומתיחות…
“הימים האלה אינם ימים לטאי צ’י.” פתח ואמר לי תלמיד. 
מסתבר שהמציאות הקשה אינה פוסחת על מתרגלי הטאי צ’י. אמנם יש להם את האפשרות ל”צלול” לתוך “בועת הטאי צ’י” שלהם שעה שהם מתרגלים, אבל משסיימו.. המציאות שבה וטופחת על פניהם והם מצטרפים, ללא הבדל, להמוני עם ישראל המודאגים.
ללא הבדל? טוב, יש הבדל: הם מתרגלים טאי צ’י.
ואז? מה זה אומר? שהם עמידים יותר? מודאגים פחות? מתוחים פחות?
ובכן, אולי משהו מזה, כן! וכי מהו הטאי צ’י אם לא היכולת לנוע עם המציאות ולהכיל את השינויים המתרחשים בה?!
כשאנו מתרגלים פושינג-הנדס, אנו יוצרים תבנית תנועה קבועה עם בן זוג, נעים בתוך תבנית זו ויכולים להמשיך ולנוע בה עד שיבה טובה. אלא שברור לנו שיגיע רגע של שינויי. או שאנו נחליט לצאת מהתבנית או שבן הזוג יחליט לצאת ממנה ולהפנות את האנרגיה שלו כלפינו ולדחוף. ואז? מה אנו אמורים לעשות? להתחזק, להתקשח, לתקוע את הרגליים לתוך האדמה ולהתנגד בכל הכוח או לנסות ולזהות את תבנית השינוי, למצוא את מקומנו בתוכה, לנוע איתה, ולהוביל את דחיפת בן הזוג מאיתנו והלאה אל הריק…
חברים יקרים
אכן התמזל מזלנו לפגוש את הפטנט יוצא הדופן הזה שהמציאו לנו הסינים החביבים.
אין ספק שעבורי הוא מהווה כלי משמעותי ביותר כדי לנוע נכון יותר ,פנימית ומול הסביבה.
הבעיה בימים אילו ובכלל היא השאלה האם זה טוב אלא היכולת לעצור לרגע מכול הדברים הנראים נורא דחופים ומהותיים ולתת רגע לעצמינו.
בקיצור צריך לעבוד על הטכניקה של הירידה מרכבת נוסעת. מבטיחים לעבוד על זה.
שבת שלום
שמוליק איך מגיעים לחלק השני של המאמר על הסמוראים?