נראה כי הטאו והעולם שונים,
אך למעשה – אחד הם.
ההבדל הוא באשר נכנה אותם.
כמה עמוקה ומסתורית אחדות זו,
כמה מוחלטת.
זוהי האמת שמאחורי האמת,
החבוי שבתוך החבוי,
המסתורי שבתוך המסתורין…
(טאו טה צ’ינג, פרק 1)

כמו בבושקה רוסית שפותחים ומגלים אחת נוספת בתוכה. כך המתחיל ללמוד טאי צ’ ניגש לפתוח את המסתורין הראשון – מערכת התנועות המוזרות שכבשה את ליבו. עם קצת סבלנות ושקדנות הנה הוא מצליח להסיר את צעיף המסתורין מעל הקאטה – תבנית התנועה והנה הוא מבצע אותה מתחילתה ועד סופה בלי גמגום אחד.

אך מסתבר כי מתוך הבובה הראשונה, מופיעה בובה נוספת שגם אותה, מן הסתם, יש לפתוח. הקאטה – התנועות כשלעצמן, אינן לב העניין בטאי צ’י, כך אומרים לנו, אלא רק הקליפה, דרכה מגיעים אל העניין עצמו. הרושם הראשוני שנוצר בליבנו כי הטאי צ’י אינו אלא סדרה של תנועות, ודי בכך שנלמד אותם ונתרגל אותם כמין ריקוד או תרגיל התעמלות, כדי להפיק מהם תמורה, רושם זה מתמוטט לו.
ואולם המאמצים שהשקענו לא היו לשווא. טרחנו ולמדנו את חלק ה”מה” של הטאי צ’י שבלעדיו אין בידינו ולא כלום. למדנו את תבנית התנועה וכך אנו יודעים “מה” לעשות.
כעת אנו צריכים ליצור את הקו המחבר אותנו לשאלת ה”איך” – איך לעשות את התנועה. זו הבובה השנייה – צעיף המסתורין השני. שני אלה יחד, ה”מה” וה”איך” מתאחדים ויוצרים משמעות משלהם. כמו הגיא החורץ את האדמה והמים הממלאים אותו כדי ליצור נהר. הגיא והמים זקוקים אחד לשני כדי ליצור דבר מה נוסף.

הבנת היחס בין ה”מה” וה”איך” הינה חשובה מאד. אם נתייחס לנושא של אמנות לחימה, הרי זה מה שמבדיל את הטאי צ’י משיטות לחימה למיניהן. שיטות אלה נשארות בתחום ה”מה” והן מלמדות מה לעשות במצבים שונים. הן מלמדות טכניקה. יש טכניקה נגד אגרוף מקדימה, נגד סכין מלמעלה וכו’.

בטאי צ’י אין טכניקה. יש רק תנועה נקייה ללא השלכה מעשית, שאותה אנו מתרגלים. הביטוי הפרקטי של התנועה נוצר רק כשהנסיבות מכתיבות זאת, מול בן זוג, למשל.

טאי צ’י אינו תרגול של ה”מה” אלא של ה”איך”. ה”איך” עונה על השאלה איך נוצרת התנועה, איך היא מתארגנת, איך היא מתפתחת ולאן היא מתקדמת, איזה אנרגיה מאפיינת אותה, מה הכיוונים שלה, מאין היא יוצאת ולאן היא הולכת… ה”מה” מבטא את ה”איך”. זו  גם הסיבה שהטאי צ’י נקרא אמנות לחימה פנימית.

אם כך, כיצד ממשיכים ומסירים את צעיפי המסתורין של ה”איך”? כיצד חושפים את היבטיו השונים – את הסודות הפנימיים של הטאי צ’י.

בראש וראשונה בכך שאנו נותנים את דעתנו לעובדה כי המפתח לתרגול טאי צ’י אינו טמון ב”מה” אלא ב”איך”. כך אנו מאתגרים את המודעות שלנו ומזמינים אותה לחקור יותר לעומק, להרים את קצה המרבד של הטאי צ’י ולהציץ לראות מה יש מתחתיו, להוציא את הבבושקה השנייה, לפתוח אותה, להוציא את השלישית וכן הלאה. סודות רבים יש בטאי צ’י ולא מעט פרדוכסים ממתינים לנו לאורך הדרך כדי שנפתור אותם – מסתורין על גבי מסתורין. כל אחד מהסודות קשור לקודם לו וכדי להבין את האחד עלינו לחשוף ולהבהיר את הקודם עד תום. כך הולכת ונפרשת לפנינו ה”דרך” ה”טאו” של הטאי צ’י. את הדרך עלינו לעבור מתחילתה וכסדרה. אין קיצורי דרך. אלה אינם קיימים אלא למראית עין. קיצורי דרך יוצרים רק את הרושם שהאגו מבקש ליצור, אבל כמו כל רושם הוא אינו אלא מסיכה חלולה.

כיצד יודעים אנו מהי הדרך? מה מתווה לנו אותה? מי מורה לנו אותה?
השיטה שבמסגרתה אנו לומדים והמורים שלנו לדורותיהם הם שמורים לנו את הדרך אותה עיצבו לאורך הדורות והם אומרים לנו: כך תעשו וכך תנהגו. רצונו של המורה הנו תמיד להביא את תלמידו אל המקום בו הוא נמצא ואליו הצליח להגיע. המורים אומרים לנו – כך תעשה:

האם המלצות אלה חובה הם? ממש לא. אל תבוא לשיעור – למד מקלטת ללימוד עצמי בביתך. אל תתרגל בבית – מספיק להגיע לשיעור. אל תחזור על כל המרכיבים של האימון האישי – בחר מה שנוח לך. אל תבוא לגשקו – אפשר בהחלט גם בלעדיו.

למה הדבר דומה? לזה שהולך לרופא והרופא אומר לו – יש תרופה למצוקתך – עשה כך וכך.
אומר הפציינט, כן, אבל זה לא נוח לי וזה לא מתאים לי.

מה אנחנו עושים פה? לשם מה באנו לטאי צ’י? בואו נעצור לרגע ונחשוב על כך. אנו מקדישים לפחות ערב בשבוע לנושא, מתרגלים או לא מתרגלים במשך השבוע, באים או לא באים לגשקו… אבל מדוע? לשם מה?
אם נשאל אחד את השני שאלה זו נקבל מגוון תשובות שונות משהו אך לא ממש מספקות.

התשובה האמיתית לשאלה זו נמצאת באותו חלק בלתי מודע שבנפשנו המתכתב אינטואיטיבית עם הטאי צ’י. לכל אחד מאיתנו יש בליבו איזו תקווה או בקשה כמוסה לגבי עצמו, לגבי החיים שהוא חי… אנו באים לטאי צ’י מתוך תחושה אינטואטיבית כי מצאנו “דרך” שתעזור לנו לממש את אותה תקווה, גם אם אין אנו מבינים בדיוק כיצד.

אבל אנחנו חכמים בני חכמים. אומרים לנו המורים: בואו לגשקו ואנו עונים: כן, אבל…

בסצנה מפורסמת מתוך הסרט מטריקס מוצגים בפני הגיבור שתי גלולות, אדומה וכחולה. קח את האדומה, כך אומרים לו, ופשוט תירדם וכשתתעורר לא תזכור דבר מכל מה שהיה. קח את הכחולה ואראה לך לאיזה עומק מגיעה מאורת הארנב.

אנא בחרו.

להתראות בגשקו, יום חמישי 4 לאוקטובר