שבוע 1 – להיות או לא

להיות או לא.
הגשם המשיך לרדת במתחים עזים ואילץ אותה להגיף את תריסי העץ. השמש נעלמה מזמן מאחורי עננים עבי כרס שהעיקו בכובדם על האדמה.
בפרץ לא ברור של נוסטלגיה לקחה לידיה את האלבום המשפחתי והחלה לעלעל בו. על מרב התמונות עברה ביעף, כעוברת אורח טרודה הממהרת לחזור אל ביתה. בנחישות והתמדה חתרה דרכה אל אותה תמונה אחת ויחידה שעליה לא יכלה לדלג אף פעם. בתמונה היא רואה את עצמה, ילדה בת שש או שבע, מונפת אל על, ידיה פרושות לרווחה והיא דואה באוויר כשחיוך של אושר על פניה. זרועות חזקות אוחזות בה, זרועות חסונות, חשופות, המסתיימות בשולי התמונה הימניים. של מי היו הזרועות האלה לא היה לה מושג. לא של אביה, זאת ידעה בוודאות. קרובי המשפחה היחידים שהכירה הכחישו אפשרות זו. אמה, בעודה בחיים, הייתה מושכת בכתפיה משנשאלה ומנופפת ידה בביטול.

היא נשארה עם אושרה הקצר ועם הזרועות החסונות האוחזות בבית שחייה ומניפות אותה אל על והיא דואה ודואה…

מ. מאגו