שבוע - 1
להיות או לא להיות
בחצר של מו
שו הסתקרן ושאל את מו: איך זה שמשהו יכול לנבוע ממשהו שהוא לא אותו משהו.
ענה לו מו: ואיך זה שהיום נובע מתוך הלילה? הרי זה ממש לא אותו משהו אלא משהו אחר. אך מאחר והם נובעים האחד מתוך השני הרי במהותם, באותה נקודת בה הם נובעים, הם חייבים להיות אותו דבר אלא שהאחד פנה שמאלה והשני פנה ימינה.
יומן טאי צ’י
“בתנועה הם נפרדים ובדומיה הם מתמזגים.”
עכשיו כשאני נמצא בתוך זרם הטאי צ’י ושוחה עם התנועות, אני נזכר ברגע ההתחלה, רגע לפני שקפצתי אל הנהר. עמדתי בשקט על הגדה ובדומיה עיברתי בתוכי את התנועות לעתיד לבוא – הכנתי את הקרקע שתאפשר להן להיוולד. ידעתי שלכל תנועה יש זהות, כמו לכל ילד שנולד, אך על גדת הנהר, זהויות אלה לא היו עדיין ברורות לי. הן היו אלף אפשרויות שונות.
עם זאת, זהותם לעתיד לבוא – היותם הם, תלויה הייתה לחלוטין באי היותם עכשיו.
לכן אני תמיד משתדל להיות באי-היותם באופן המלא ביותר.
רופרט טגאמי
להיות, להיות
הגשם המשיך לרדת במתחים עזים ואילץ אותה להגיף את תריסי העץ הכבדים. השמש נעלמה מזמן מאחורי העננים שהעיקו בכרסם הכבדה על האדמה.
בפרץ לא מוסבר של נוסטלגיה לקחה לידיה את האלבום המשפחתי והחלה לעלעל בו.
על מרב התמונות עברה חלפה ביעף, כעוברת אורח טרודה הממהרת לחזור אל ביתה החם. בנחישות חתרה דרכה אל אותה תמונה אחת ויחידה שעליה לא הצליחה לדלג אף פעם.
בתמונה היא רואה את עצמה, את אותה ילדה שהייתה, בת שש או שבע, מונפת אל על, ידיה פרושות לרווחה והיא דואה באוויר כשחיוך של אושר על פניה. זרועות חזקות אוחזות בה, זרועות חסונות, חשופות, המסתיימות בשולי התמונה מימין.
של מי היו זרועות אלה – לא היה לה מושג. לא של אביה, זאת ידעה בוודאות. גם קרובי המשפחה היחידים שהכירה הכחישו אפשרות זו. אמה משנשאלה על כך בעודה בחיים, הייתה מושכת כתפיים ומניפה יד בביטול. ואילו היא, למדה לקבל את הדחייה הפסקנית כחלק מהחומה הבצורה שסבבה את אמה.
כל שנותר לה היה לחזור אל האלבום, אל אותו רגע קצר של אושר בתוך זרועות חסונות שיתכן ולא היו מעולם. אבל כאן בתמונה, הן בכל זאת אוחזות בה בבית שחייה ומניפות אותה אל על והיא דואה ודואה…
מ. מאגו
