הגשם המשיך לרדת במתחים עזים ואילץ אותה להגיף את תריסי העץ הכבדים. השמש נעלמה מזמן מאחורי העננים שהעיקו בכרסם הכבדה על האדמה.
בפרץ לא מוסבר של נוסטלגיה לקחה לידיה את האלבום המשפחתי והחלה לעלעל בו.
על מרב התמונות עברה חלפה ביעף, כעוברת אורח טרודה הממהרת לחזור אל ביתה החם. בנחישות חתרה דרכה אל אותה תמונה אחת ויחידה שעליה לא הצליחה לדלג אף פעם.
בתמונה היא רואה את עצמה, את אותה ילדה שהייתה, בת שש או שבע, מונפת אל על, ידיה פרושות לרווחה והיא דואה באוויר כשחיוך של אושר על פניה. זרועות חזקות אוחזות בה, זרועות חסונות, חשופות, המסתיימות בשולי התמונה מימין.
של מי היו זרועות אלה – לא היה לה מושג. לא של אביה, זאת ידעה בוודאות. גם קרובי המשפחה היחידים שהכירה הכחישו אפשרות זו. אמה משנשאלה על כך בעודה בחיים, הייתה מושכת כתפיים ומניפה יד בביטול. ואילו היא, למדה לקבל את הדחייה הפסקנית כחלק מהחומה הבצורה שסבבה את אמה.
כל שנותר לה היה לחזור אל האלבום, אל אותו רגע קצר של אושר בתוך זרועות חסונות שיתכן ולא היו מעולם. אבל כאן בתמונה, הן בכל זאת אוחזות בה בבית שחייה ומניפות אותה אל על והיא דואה ודואה…

מ. מאגו