מה פירוש הדבר להיות תלמיד טאי צ’י בעיני בארי פישמן
אמנות לחימה ואמנויות לחימה סיניות בפרט, כמו טאי צ’י, נולדו והתפתחו בתוך קונטקסט תרבותי מסוים ולפיכך הם מהווים חלק בלתי נפרד מעולם תרבותי זה. תלמיד אמנויות הלחימה חייב לקחת זאת בחשבון בבואו לפענח את סודות האמנות אותה הוא לומד. עקרונות הטאי צ’י, התנועה והלחימה מעוגנים בתוך קודים תרבותיים.
לפנינו שני סיפורים דומים, אודות שני תלמידים של אמנויות לחימה בתקופות שונות בהיסטוריה, אך עם מכנה משותף אחד – מה פירוש הדבר להיות תלמיד.
הסיפור הראשון – אקלאוואדה
הסיפור הראשון לקוח מהמאהאבהאראטה – האפוס ההודי העתיק, והוא מספר על אקלאוואדה, איש צעיר אך מקאסטה נמוכה, שרצה בכל מאודו ללמוד קשתות ואצל לא פחות מאשר דרונה, המאסטר-קשת של דורו.
לפרנסתו לימד דרונה את תורתו לצעירים בני אצולה שנדרשו לאחוז בקשת כחלק מדרך חינוכם. גם הוא וגם הנסיכים הצעירים לא היו מעלים על דעתם לבוא בחברת בן קאסטה נמוכה, שלא לדבר על ללמוד או ללמד. אקלוואדה ידע זאת כמובן, אך לא אמר נואש. הוא יצר לעצמו ביער פסל בדמותו של דרונה כדי שיוכל להביא בפניו את שלמי תודתו כתלמיד, ובהיחבא היה עוקב אחר שיעוריו עם הנסיכים. מיד לאחר מכן היה חוזר ליער כדי לחזור ולהתאמן על תלמודו.
יום אחד, שעה שהנסיכים טיילו ביער הם הבחינו באקלוואדה כיצד הוא יורה חץ ופוגע במטרה ממרחק של למעלה מחמישים מטרים ומיד אחר כך יורה חץ נוסף שמפצל את החץ הראשון לשניים. הנסיכים נדהמו מיכולתו, ודרשו ממנו במפגיע לומר להם מיהו מורהו. אקלוואדה נאלץ להודות כי מורהו, למעשה, הנו לא אחר מאשר דרונה. הנסיכים הזועמים הביאו את אקלוואדה לפני דרונה ודרשו הסברים. דרונה הנדהם פנה אל אקלוואדה, ובתגובה לקח אותו אקלוואדה, הראה לו את הפסל וסיפר לו כיצד היה לומד בהיחבא. דרונה קיבל מיד את אקלוואדה כתלמידו.
הסיפור השני – יאנג לו צ’אן
הסיפור השני מתרחש בכפר של משפחת צ’ן בסין של המאה ה-18. לימודי הטאי צ’י של משפחת צ’ן התנהלו מאחורי “דלת סגורה”. כלומר, היה עליך להיות בן משפחה כדי ללמוד. לזרים שאינם בני משפחה לא ניתנה גישה למורשת המשפחתית. עובדה זו לא מנעה את יאנג לו צ’אן הצעיר מלהשתוקק ללמוד את שיטת הטאי צ’י של צ’ן בכל מאודו. לשם כך השכיר עצמו כמשרת במתחם הכפר צ’ן ובעודו מבצע את מטלותיו היה מתבונן בהיחבא במאסטר צ’ן צ’אנג השינג המרביץ תורה בתלמידיו. בחצות הלילה היה לו צ’אן הצעיר קם ויוצא אל היער להתאמן על חשבון שעות השינה שלו שלא היו רבות במיוחד.
מובן שמעשיו של יאנג לו צ’אן נתגלו יום אחד, ומשנודע למאסטר צ’ן אודות התלמיד היוצא דופן, במקום לכעוס עליו החליט לקבלו כתלמיד. יאנג לו צ’אן היה תלמיד מבריק ומאסטר צ’ן לימד אותו את כל אשר ידע. בהמשך, כפי שאנו יודעים, ייסד יאנג לו צ’אן את שיטת יאנג טאי צ’י.
שני התלמידים המיתולוגיים ביצעו מעשה בלתי אפשרי. הם הפגינו תשוקה בלתי מתפשרת ללמוד את אמנות הלחימה שבחרו בה, למרות הסיכוי הדל להצליח. הם דבקו באורח נואש כמעט במשימה שנטלו על עצמם. אין ספק ששני אלה היו צמאים מאד מאד לדבר מוריהם.
שיטת “הדלת הסגורה”
בסין, בזמנים העתיקים, מעמדו של הפרט נגזר תמיד ממעמדם של השבט או המשפחה ממנה בא. מעמדה של של המשפחה היה תלוי בנאמנות של חבריה ובנכונותם לשאת ולשמר את המורשת שלה באשר היא. מורשת זו – היכולות, הכישורים והמיומנויות של אותה משפחה קבעו את מעמדה, מידת העצמאות שלה ועצמתה הכלכלית. לפיכך מובן מאליו מדוע מורשת זו נשמרה בסוד וכל משפחה נמנעה מלחלוק אותה עם זרים. המשפחות שאצרו אמנויות לחימה שונות לא היו יוצאות דופן. האפשרויות של אדם שחשק, סתם כך, לקום וללמוד אמנות לחימה היו דלים מאד.
היו מעט “תלמידי חצר” שבאו מבחוץ והורשו להשתתף באימונים. היו גם תלמידים צעירים ש”נמסרו” לידי המורה כדי שיתחנכו ויתחשלו ברוח אמנויות הלחימה. מעמדם של אלה היה מעט גבוה יותר ממשרתים והיה מצופה מהם לעבוד קשה עבור מחייתם.
רק משאומץ התלמיד על ידי המשפחה, היה מוגדר כ”תלמיד שהורשה להיכנס בדלת” והתקבל למעגל הלימוד האישי של המורה. תלמידים שלא נחשבו כתלמידי המעגל הפנימי הייתה נמנעת מהם אינפורמציה. זו נקראה שיטת ה”דלת הסגורה”
“המורה מצביע, התלמיד לוקח”
כיום, המצב שונה כמובן. למרות שעדיין יש בתי ספר ששומרים על העיקרון של “דלת סגורה”, רוב המורים יעבירו לתלמידיהם את הידוע להם, כל עוד מפגין התלמיד נאמנות למורה ולשיטה, רצון ללמוד והגעה רצופה לשיעורים. במקרה כזה, מורה לא יוכל לסרב לו. אבל, התלמיד הוא זה שצריך למשוך החוצה, מהמורה, את הידע שלו, כמו שמגנט מושך אליו את המתכת. זהו העיקרון של “המורה מצביע, התלמיד לוקח”. עיקרון זה מושרש בטאי צ’י מאז תקופת ה”דלת הסגורה” ועד היום, אולם מימושו נדיר הוא.
נדיר שאנו רואים תלמידים ה”שואבים” את הידע מהמורה. תופעה שכזו כמעט ואינה קיימת. אולי בגלל הגישה הקלה יחסית שיש היום לתלמידים לאמנויות לחימה, הם מקבלים אותן כמובן מאליו. גם לנסיכים שבמהאבאראטה ולתלמידים בני משפחת צ’ן לא היה תמריץ אמיתי ללמוד כמו שהיה ליאנג ולאקלוואדה. אולי הם לא העריכו את מה שניתן להם בחינם. מבחינתם היה זה טריוויאלי, זכותם מלידה, חלק מדרך חינוכם.
תלמידים רבים, היום, מתאימים לקטגוריה זו של הנסיכים ובני צ’ן. כל אחד יכול להיכנס לכיתת לימוד, לשלם את דמי הלימוד, ואם הוא אינו מפריע במיוחד אין סיבה שהמורה לא יניח לו להישאר.
התלמיד הפסיבי
אחרי שהחליטו על מורה מסוים, תלמידים רבים מניחים שדי בכך שיופיעו לשיעור כדי שילמדו ויספגו את התורה. הם תלמידים פסיביים שאינם חושבים במונחים אקטיביים של להיות “כלי ריק”, “נייר סופג”, “מוכן לקבל” כדי לקלוט את תוכן השיעור.
היכולת למשוך ולאצור ידע מותנית גם בוויתור על כל המושגים המוקדמים שיש לי אודות הנושא וגם על ידי אימוץ עמדה של “נוכחות טוטלית” – ללא חלומות בהקיץ, פיתוח של היכולת “להתבונן ולראות באמת, כאן ועכשיו” וכיצד באמת “לשמוע את המורה” ולא את מה שאני רוצה לשמוע.
התלמיד המודאג
תלמידים רבים מודאגים יותר מידי משאלות של “האם עשיתי זאת נכון או לא נכון?” מבלי שיפנימו שלימוד טאי צ’י הנו תהליך בו התלמיד אינו יכול להימצא אלא במקום הנכון ביחס לקו הזמן של תהליך הלימוד, ולמידת השקעתו.
אחרים אינם מסוגלים לקבל תיקונים ורואים בהם ביקורת. הם מתמלאים כעס על עצמם או על המורה ומאבדים את המיקוד.
אם המורה מצביע על נקודה מסוימת באופן כללי או מתקן תלמיד אחר, עליך לשים לב היטב ולנסות לתקן את התנועה שלך כאילו הערתו מכוונת אליך אישית. לפעמים מורה יתקן נקודה מסוימת בהתייחס לכלל הכיתה בתקווה שלתלמיד שקשה לו לקבל הערות או תיקונים בכל זאת ישים לב ויתקן את הדרוש תיקון.
התלמיד הביקורתי
תלמידים רבים נוקטים יחס בקורתי ומחמיר כלפי עצמם וכלפי הביצועים שלהם ונאלצים למצוא תירוצים כדי לחיות עם ביקורת זו. אם איננו מבצעים את התנועה כהלכה מפני שהיה לנו יום קשה בעבודה, משהו מטריד אותנו או פשוט קשה לנו – תירוץ לא ישנה דבר. גופנו עדיין ינוע בדרך בא הוא נע באותו היום. זה לא אומר דבר. התירוץ אינו אלא תירוץ, לא יותר. קח נשימה עמוקה, הרגע, ועשה את המיטב שאתה יכול להפיק ברגע הנתון. אמור לעצמך: “זה מה שאני יכול כרגע. שום דבר נוסף לא מצופה ממני אלא שאעשה מה שאני יכול כרגע, לא יותר”. תופתע לגלות עד כמה תנועתך משתפרת ברגע שאתה משנה את נקודת המבט שלך ומשחרר את הביקורת.
התלמיד האוטומטי
טאי צ’י צ’ואן הנו תהליך שאינו פוסק לעולם. הוא לנצח גדל ומתפשט כמו היקום. תמיד יהיו עוד מישורים של הבנה. זה מה שהופך אותו למעניין, ומרגש. הזמן להפסיק להתאמן הוא הזמן בו אין יותר מקום לצמיחה או הבנה נוספת. אם לא נתאמן לא נשתפר.
כמה שלא נהיה טובים או נחשוב שאנו טובים, לא נוכל להשתפר אם אנו מבצעים את התנועה באופן אוטומטי. עלינו להיות ערים ונוכחים לחלוטין, כשתשומת הלב נתונה לתנועה ולעקרונות הבונים ויוצרים אותה. עלינו לבצע את התנועה בכל פעם כאילו זו לנו הפעם הראשונה וזה הדבר החשוב ביותר והיחיד המתקיים ברגע הזה. תרגול מתוך ערות הוא תרגול, תרגול ללא ערות הוא בזבוז זמן.
אל תעז לחשוב שהנה אתה עשית זאת נכון ואילו האחר טעה ולכן הנך פטור מהקשבה. תמיד יש ותמיד יהיה מקום לשיפור.
תלמיד אינו יכול לשנות הרגל ולשפר בלי קשב פנימי – Awareness. אם אנו קשובים, אנו יכולים לשנות. אם אין אנו קשובים אנו פשוט נסחפים לאורך חיינו לכל אשר תשאנו הרוח.
התלמיד הנצחי
על כל אחד להיות תלמיד נצחי. ועוד יותר חשוב, על המורה להיות תלמיד. אנו לומדים בעיקר עם עצמנו, גם אם יש לנו מורה. אנו לומדים עם עצמנו, מבחינים ובוחנים את עצמנו כדי לתקן. המורה רק מצביע על הכיוון.
בזמננו אנו, נראה כאילו יש הרבה יותר מקורות של הסחת דעת מאשר בעבר. אנו מתנדנדים ונמשכים להרבה כיוונים על ידי סרטים, טלוויזיה, משחקי ווידאו, אירועי ספורט, פוליטיקה, אינטרנט… אנו חיים יותר דרך המדיה מאשר דרך התנסותנו אנו. אנו מתנסים דרך גיבורי הריאליטי בעודנו צפונים בבטחה במעמקי הכורסה. יצרנו את הצורה הקצרה של הטאי צ’י לאלה שאין להם מספיק זמן וסבלנות. עוד מעט תגיע לבטח הגרסה הווירטואלית.
אנו מתרגלים לבקש סיפוק מיידי ולא תהליך. אבל טאי צ’י הנו אודות תהליך ואך ורק תהליך. זה אודות היכולת להרפות ולשחרר, לסמוך על עצמי, לשקוע, להאט, להיות ברגע הנתון – כאן ועכשיו, להגיב במהירות וביעילות הנחוצה. זהו מסע דרך החיים.
הנשק הסודי
אנו יכולים לומר שאקלוואדה ויאנג היה להם זמן רב יותר להתאמן מאשר לנו ופחות גירויים שיסיחו את דעתם. יתכן וכך הוא, יתכן ולא, היות וכל דור מוצא את הסחות הדעת שלו. אנו יכולים להניח שאקלוואדה, מהיותו מקאסטה נמוכה, לא הייתה לו האפשרות לרוץ לחנות המזון המהיר ולקנות אוכל מוכן במקום לבזבז זמן על בישול. לא היו לו משרתים שהשגיחו עליו ונתנו לו זמן חופשי לאימונים. את רוב זמנו הקדיש, מן הסתם, להשגת מזון וצרכי קיום. גם הלילות נטולי התאורה לא שיחקו לטובתו, ואור הירח בלילות הג’ונגל אולי לא היה המקום הכי מרנין. ליאנג הייתה משרה מלאה כמשרת. לא היה אז איגוד שיגביל את שעות העבודה של משרתים. קרוב לוודאי שעבד יותר מארבעים שעות בשבוע, וללא מנוחה בסופי שבוע, וללא חופשות או ימי מחלה. בכל אופן היה לו נשק סודי: את תלמודו לא הגביל לזמן התרגול בלבד. הוא יישם את לימודו לאורך יום עבודתו, לוקח אתו את הטאי צ’י לתוך חיי העבודה שלו. זו המטרה האולטימטיבית – להיות אחד עם הלימוד.
גם היום עומד לרשותנו נשק סודי זה של למשוך את הטאי צ’י מחוץ לגבולות השיעור או האימון ולכלול אותו בחיים עצמם. אל תספקו בלפקוד את השיעור ותו לא. התאמנו בבית. השתמשו בנשק הסודי. אם אתם הולכים, יושבים, מרימים, נושאים, רוקדים או משחקים, היו מודעים לנשימתכם, תנו לה לרדת לטאן טיין, הרפו את גופכם, שחררו אותו ממאמץ מיותר, נועו מהטאן טיין והחוצה כמו חוט משי הנפרם מפקעת.
שים לב לגופכם ולנוכחותכם (your mind) והנה אתם מתרגלים 24 שעות ביממה, בלי קשר למה שאתם עושים. אתם יכולים להפוך למתרגל הטאי צ’י האולטימטיבי.
