ממעמקים 2

מי זוכר כיצד למד לרכב על אופניים?
איש לא נולד עם היכולת הזו. אף ילד שעלה פעם ראשונה בחייו על אופניים לא דיווש לו הלאה בעליצות אלא רכב ונפל, רכב ונפל… את היכולת לרכב רכשנו לאט ובהדרגתיות כשאבא רץ מאחור, מחזיק את הכיסא וצועק: "דווש, דווש" או "דוושי, דוושי" והנה הצלחנו לרכב 20 שניות שלמות בלי ליפול.

לרכב על אופניים זה מסתורין שאין אנו יודעים להסביר אותו. כלי חסר יציבה לחלוטין ובכל זאת… הפיסיקה יודעת להסביר: אינרציה… חיכוך… אבל אנו לא. לו היינו יודעים להסביר היינו עולים ונוסעים עליהם בפעם הראשונה.

מאחר ורכיבה על אופניים זה מסתורין, היא משמשת חלק מטקסי ההתבגרות שלנו: מי לא זוכר את הגאווה שמלאה את הלב ביום בו הצלחנו לרכב ולא ליפול? שני ילדים היו אז בתוכנו, זה שלא יודע לרכב, ממנו נפרדנו זה עתה וזה שיודע לרכב ועמו פנינו אל העתיד.

אך למרות מימד המסתורין ידענו שהדרך לצלוח אותו אינה על ידי המתנה ריקה שמשהו יקרה. כלומר, לא הכנסנו את האופניים בין הרגליים וחיכינו שמשהו יקרה. הדרך לחציית המסתורין הייתה פעולה, אפילו שלא היה לנו ברור לגמרי מה פעולה זו צריכה להיות. מה בדיוק עשינו שעה שהתאמצנו לא ליפול מהאופניים? התמקדנו… התרכזנו… התכוונו… נצמדנו… חשבנו על מלכת אנגליה… בסוף הצלחנו. איך? אין לנו מושג.

גם הדרך לצלוח בהצלחה את מסתורין הטאי צ'י אינה טמונה בביצוע התנועות והמתנה שמשהו יקרה. הדרך הנה סוג של פעולה פנימית שעליה אפשר לדבר אך בשום פנים לא המתנה וצפייה.