ממעמקים
על הקשיים העומדים בפני תלמיד הטאי צ’י
תראה, פתח ואמר לי תלמיד, כבר כמה זמן שאני גורר את עצמי 
לשיעורים. אני מגיע אבל בלי חשק. אין לי רצון לבוא. הפסקתי ליהנות מהשיעור. ההגעה הפכה לי לטורח. מצד שני, אני מאד אוהב את הטאי צ’י ואני חושב שזה חלק ממני ושתמיד אהיה מחובר אליו.
שימו עצמכם עכשיו במקומי – המסר של התלמיד ברור: הוא אומר שאין לו בעיה עם המדיה – עם הטאי צ’י אלא עם המסגרת, מסגרת הלימוד. אולי השיעור, אולי המורה, אולי האווירה בשיעור, אולי הקולגות… וכבר היו דברים מעולם.
אז ביני לביני אמרתי לעצמי שני דברים. א. עלי לבדוק עצמי שוב כמורה ומדריך. ב. ניסיתי לחשוב ולהבין מה בכל זאת קרה בין התלמיד לבין הטאי צ’י שלו, בלי קשר למסגרת בה הוא שוהה ולומד. הרי אם קיים קשר חי ופורה בין התלמיד לבין הטאי צ’י, מסגרת הלימוד הנה רק מסגרת. יש טובות פחות ויש טובות יותר אך הן אינן אלא אמצעי, פלטפורמה. כדי שהמסגרת תגרום לתלמיד תחושה כה ברורה של חוסר התקדמות, חוסר חשק, דריכה במקום… צריכה זו להיות מסגרת גרועה במיוחד.
מה בכל זאת יכולה להיות הסיבה לתחושה זו?
אפשר להבין את תלונתו של התלמיד כמשבר. משברים קורים בכל תחומי החיים, כך אנו יודעים מניסיוננו, לא רק בטאי צ’י. דרך אחת לטפל במשברים זה לקבל אותם, לנסות ולתהות עליהם ולהבין את שורשיהם, ללכת איתם עד שימצו עצמם וזאת בלי לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. בדרך כלל אנו מוצאים כי משברים מחזקים אותנו, בסופו של דבר.
אם המשבר אינו נפתר ואינו ממצה את עצמו אולי יש איזו בעיה מהותית בעמדתו של התלמיד – אולי בתפיסת הטאי צ’י שלו.
פעמים רבות עשויים תלמידים לפרש לא נכון את מהותה של עבודת הטאי צ’י. יש מורים וגם נמצא זאת בספרים, המצביעים על עצם ביצוע התנועות כדבר העיקרי בטאי צ’י. מלבד ביצוע התנועות אין התלמיד צריך אלא סבלנות והתמדה כדי שיקרה הנס הגדול ומצבו הגופני ישתפר וגם כישורי הלחימה שלו יופיעו, כמו ברז מים שמרגע שאני פותח אותו, המים זורמים בעצמם בלי שאעשה דבר בקשר לכך.
אצל תלמיד הטאי צ’י אין הדבר כך. הוא עובד קשה בכל רגע ורגע. אמנם העבודה שלו היא פנימית ואינה גלויה כל כך כלפי חוץ, אבל כמו הרץ למרחקים שמאמץ כל זמן ריצתו את גופו או כמו רוכב אופניים שעוסק כל זמן רכיבתו בדיווש בלתי פוסק, גם תלמיד הטאי צ’י עוסק כל זמן תרגולו בהפעלת עצמו, באימוץ ויישום העקרונות הבונים את התנועה. כשאנו מבצעים את הקאטה אין אנו עוסקים בהמתנה ואין אנו מחכים שמשהו יקרה אלא עובדים ללא הרף ועובדים קשה.
תפיסת הטאי צ’י כסדרה של תנועות שאנו עושים וממתינים שמשהו יקרה ושהעסק יתחיל לעבוד, הנה תפיסה שגויה המובילה למבוי סתום ותסכול .
ההמתנה לפעמים נתפסת כפעולה פאסיבית אבל לדעתי לא כך המצב בטאי צי. ההמתנה היא פעולה אקטיבית כי היא טומנת בחובה ציפייה לשינוי וצפייה זו היא גורם מעכב לשינוי המיוחל.
בחוויה שלי אני חושב שיותר נכון (וגם יותר קשה) להיות במצב של ‘אי ציפייה’ ולא במצב של המתנה.
במצב זה מתרגלים טאי צי מבלי בעצם להמתין לשינוי. ההפתעה היא שהשינוי קורה והוא קורה בכל מיני במקומות שלא מצפים שיקרו כמו רכות שמקבלים פתאום בתנועה מסוימת או תובנות שמקבלים בפסקה זו או אחרת.
ואז באופן טבעי נשאלת השאלה איך אפשר לעשות משהו כשאין ציפייה מראש שיחול איזשהו שינוי, והתשובה היא פשוטה, כי משהו בתוכי אומר לי שזה נכון.
שמוליק עכשיו התבלבלתי. מה שקלטתי עד כה הוא מסר קבוע שאין מה להתאמץ. ויותר מזה: המאמץ מרחיק מאתנו את המטרה.
הפתרון שאתה מציע לנו בדרך כלל על תהיות למיניהן – פשוט לתרגל. לעשות את הקאטה, להתמקד בלימוד התנועה ולעבוד לפי העקרונות שלמדנו. אם נתרגל, אתה אומר, הכול יגיע בעתו. סבלנות.
והנה כאן מהפכה – “תפיסת הטאי צ’י כסדרה של תנועות שאנו עושים וממתינים שמשהו יקרה ושהעסק יתחיל לעבוד, הנה תפיסה שגויה המובילה למבוי סתום ותסכול”. צריך לעבוד, וחזק, ובפנים. לאו דווקא על התנועות.
איך מיישבים בין השניים? ועל מה אנחנו באמת עובדים?
התלמיד הצהיר על הקשר שלו לטאי צי- בפועל כפי שנאמר, העבודה קשה ולהנאה הוא עדיין לא הגיע.יגאל
מעניין ומסקרן ונותן חומר למחשבה על עבודת התירגול