[vc_row css=".vc_custom_1438182639110{margin-top: 65px !important;}"][vc_column][vc_column_text css=".vc_custom_1438242423260{margin-top: 40px !important;}"]
"את הטאי צ'י יש לתרגל כמו ילד משחק". את המשפט הזה שמעתי בכמה הזדמנויות ממאסטר ניר. לקחתי אותו לתשומת ליבי. ניסיתי להבין אותו ולפרק אותו להוראות "מבצעיות" שיעזרו לי בעת התרגול. מה פירוש הדבר "כמו ילד משחק"?
בהתחלה נתפסתי לרעיון הכללי של "משחק ילדים" המתאר עשייה שאינה קשה במיוחד או דרך לעשות דברים מתוך גישה קלילה ולא רצינית או חמורה מידי. כלומר, לשמור על רוח קלילה ואגבית, מה שנקרא בעגה המדוברת – "Cool".
חשבתי גם על רעיון "אי הרצינות". הרי כשאנו משחקים, אפילו משחק חברתי או משחק שולחן משפחתי, אנו נקראים שלא לשכוח שאחרי הכול מדובר רק במשחק וכי "זה לא באמת". יש "באמת" ויש "משחק". אם אנו מפסידים אנו מתבקשים שלא לקחת את ההפסד ברצינות רבה מידי ולא לראות בזה משהו אישי כי "זה רק משחק".
למרות תובנות אלה עדיין לא הצלחתי לייצר בקרבי חיבור מלא, מספק ומעשי בין הרעיון של "ילד משחק" לבין תרגול הטאי צ'י. האם הכוונה היא שיש לתרגל טאי צ'י כבדרך אגב, בלי רצינות יתרה שאכן מצמצמת במידה רבה את קשת התגובות הרגשיות שלנו?
ואז ניסיתי לחשוב על משחק ילדים והפעם, לא מנקודת מבטו של האני המבוגר המסתכל על משחק הילדים אלא מנקודת מבטו של הילד עצמו. כשילד משחק, משחקו ממלא עולם ומלואו. אין שום דבר "לא רציני" במשחקו. מכונית הצעצוע הנה מכונית לכל דבר והבובה הנה ייצור חי לכל דבר. משחקו רציני עד מאד. בזמן משחקו, דבר אחר אינו קיים אלא המשחק עצמו. המשחק אינו אירוע המתרחש בתוך המציאות אלא הוא הופך להיות המציאות עצמה.
עכשיו יכולתי גם להפיק הוראה מעשית המנסה להסביר משהו על דרך התרגול. את הטאי צ'י יש לתרגל כמו ילד משחק. דהיינו, יש לבצע את תנועה עם מלוא תשומת הלב ולשקוע לתוכה כשם שילד משחק שוקע בתוך משחקו. בשעת התרגול לא קיים דבר חוץ ממני ומהתנועה.
האם זה כל כך קשה? לא יתכן! הרי כל ילד מסוגל לעשות את זה.
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]
