משעמם טיכו

משעמם טיכו

בתגובה לפוסט הקודם – "איך אפשר", כתב אחד המגיבים: "אבל אתה, איך אתה יכול. על זה לא ענית. איך אתה יכול ללמד שוב ושוב…"

אני חושב שזו שאלה הוגנת ונכונה ולכן אני רוצה להרחיב קצת את התשובה, הגם ששאלה זו הופנתה אלי יותר מפעם אחת – כיצד אתה לא משתעמם לחזור על אותו הדבר שוב ושוב.

שאלה זו אפשר בעצם להפנות לכל מורה בכל נושא. כל מורה אמור ללמד תוכן שקרוב לודאי כבר היה לו לזרא, כי הוא לימד אותו שוב ושוב לא מעט פעמים.

לו אני הייתי תלמיד והמורה המלמד אותי היה תוכנה או רובוט (בודאי לא ירחק יום), אין ספק שזרם המיידע שיעבור אלי מהרובוט יהיה לא פחות מפורט מזה של מורה חי. אך האם, מעבר ל"אינפוט" של מיידע, האם ייווצרו בייננו יחסים כלשהם? יחסי מורה תלמיד? אולי, אם התוכנה תהיה ברמת שכלול כזו שתוכל להגיב גם על מיידע רגשי. זו כבר שאלה קלאסית לפילוסופים של המדע ולסופרי מד"ב. אך מה ששאלה זו חושפת הוא מורכבותה של התקשורת האנושית.

מורה "המעביר" שיעור אינו רק מוסר אינפורמציה אלא יוצר תקשורת סמויה שבה הוא גם מספר על עצמו וגם מנסה להבין את התלמיד העומד מולו ולזהות את צרכיו.

על אחת כמה וכמה כשמדובר על מורה לטאי צ'י או אמנות לחימה המנסה להעביר לתלמיד לא רק מיידע טכני – תנועות ותו לא, אלא להטעים אותו עולם שלם של מחשבה והבנה המסתתר מאחורי התנועות.

מכאן שחווית הלימוד תמיד משתנה מתלמיד לתלמיד והיא מגוונת מאד. היא עשויה לשעמם את המורה רק אם חוטא לייעודו ואין לו עניין אמיתי להנחיל את התורה שהוא מלמד.