[vc_row css=".vc_custom_1457450186975{margin-top: 30px !important;padding-top: 30px !important;}"][vc_column][vc_single_image image="5365" img_size="full" alignment="center"][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column][vc_column_text]

החתול הזקן התיישב על החומה, הפנה פניו מעלה ופיהק בשאגה אדירה אך בלתי נשמעת לאוזן אנוש. מהדממה שהשתררה בחצר הנטושה אפשר היה להסיק כי מי שהיה צריך לשמוע – שמע. החתול הזקן מלך על החצר הנטושה ועל הבית הנטוש. הוא מלך על הבית הנטוש עוד מהתקופה שהוא לא היה נטוש אלא מלא חיים. אך אז התחילה מלחמת עולם – בעלי הבית הלכו לעולמם ובין הילדים פרץ ריב ממושך ומר שלא מצא את פתרונו. לפיכך נחתם הבית בלוחות פלדה וננטש מבלי שמישהו שם לב לחתול הזקן והנאמן שהביא נחמה רבה להורים בסוף דרכם.
איש לא יכול היה להיכנס לבית, אבל חתול, ובמיוחד חתול רב תושייה? מבחינתו היה לו תפקיד מרכזי בכל הפיאסקו: לשמור משהו מכבודה של המשפחה ולשמר את זכר הימים ההם. בפשטות ראויה לציון נטל על עצמו את תפקיד ה"שומר על השער והרכוש". מבחינה זו החיים לא השתנו הרבה בעבורו. מה שהשתנה הייתה העובדה שעכשיו לא היו בסביבה הולכי על שתיים. חתולים שונים מהשכונה הגיעו לביקור והתקבלו בעין יפה, כל עוד לא שכחו מי הוא הבוס. באביב ובסתיו היה הבית מתמלא ביבבות השגר של חתולות השכונה ההרות שהיו מגיעות אליו ללדת את גוריהן בארונות ובין השמיכות. על כל אלה הביט החתול הזקן בעין טובה. הרמוניה שררה בכל. הצעירים יותר היו יוצאים לצוד מזון והקשישים היו מגרגרים בנחת על הספות. "אלה חיים טובים" הרהר לו החתול הזקן.

מ. מאגו

[/vc_column_text][vc_single_image image="2883" img_size="full" alignment="center" style="vc_box_rounded"][/vc_column][/vc_row]