עבדות וחירות או הטוב והרע

עבדות וחירות או הטוב והרע

השבוע נטלתי לי חירות והסרתי מעלי את אזיקי הטאי צ'י למשך שבוע שלם. שבוע שלם לא התאמנתי כלל. הנה אני מגלה לכם סוד נורא. אתם סבורים שאני מתאמן יומיום באדיקות, ללא יוצא מן הכלל והנה, לא כן היא. לא רק ששבתתי לאורך כל חופשת הפסח אלא האמת הנוראה היא שגם מחוץ לחג יש במשך כל שבוע יום או יומיים שבהם אני לא מתאמן.
חלק מאתנו, כנראה, נושם לרווחה, מנער את נוצותיו ומעיף לכל עבר רסיסים של נקיפות מצפון מכל אותם פעמים בהם העדיף שלא להתאמן. וכפי הנראה, פעמים אלה עשויים להסתכם לסכום עגול ויפה.

אז זה לא הרעיון. הרעיון הוא שאם אנו רוצים לשמור על משטר אימונים רציף ונכון אנחנו צריכים לדעת גם כיצד להתאמן בנאמנות וגם כיצד לשבות מאימונים. כשם שאני מסוגל לקום בחמש או שש בבוקר כי אני יודע שלא תהיה לי הזדמנות אחרת להתאמן באותו יום, כך אני צריך להיות מסוגל להישאר במיטה ולהמשיך לישון עד 9.
תגידו: "אבל זה לא אותו דבר".
ואני אומר: "לדעתי, זה בדיוק אותו דבר".

מנקודת מבטו של הטאי צ'י, השאלה אינה, אף פעם, שאלה של כן ולא. זו אינה שאלה של כן להתאמן – לא להתאמן אלא שאלה של מינון. הכוח שדוחף אותי לקום בחמש בבוקר והכוח שדוחף אותי לישון עד תשע, שניהם משרתים את אותו אדון. כוחות אלה אמנם מנוגדים הם במראיתם אך בשורשם אחד הם. המנוחה דוחפת אוויר תחת כנפי העשייה ולהיפך. תפקידו של הכוח האחד ללמד אותי על מהותו של השני. הרע קיים לא כדי שנהיה מסוגלים להכיר בטוב אלא כדי להבין את מהותו. אם אקשיב היטב אוכל לשמוע את המקום ממנו נובעים שניהם גם יחד – התמצית שבה קיומם אינו שונה כל כך אחד מהשני.

השאלה היא, האם אני מוכן להתאמן כדי שאהיה מסוגל להקשיב?!