עבדות וחרות בטאי צ’י. עבדות וחירות בכלל. עבדות וחירות בקרב עם הבחירה. בפסוקים הבאים אנו מוצאים שתי אפשרויות לגיטימיות. מצד אחד יציאה לחירות, על הסיכון וחוסר הוודאות שבה. מצד שני העדפת העבדות המוכרת שיש לה כמה יתרונות ברורים. אז איזה צד אנו בוחרים? ימין או שמאל? חופש או שיעבוד? עבדות או חירות? מה עדיף?
אז מה אנו בוחרים? שאלה רטורית משהו כי מתוך הקרביים שלנו כבר מגיחה לה התשובה הברורה בדמות הדגל המתנפנף של לוחמי החרות באשר הם. וכי איזה מוות יכול להיות נאצל יותר מזה המתרגש על במת מגש הכסף? איזו הקרבה נעלה יותר מזו של חירות או מוות? הייתי רוצה לראות את אותו מהפכן ולוחם חירות העוצר לרגע מאחורי הבריקאדות, שניות ספורות לפני ההסתערות הגדולה, עוצר וחושב לעצמו: “הממ… בעצם הייתי מעדיף עבדות. שיעבוד היה מאז ומתמיד החלום שלי.”
אם ננקה לרגע את המטענים הדרמאטיים שהעמסנו על השאלה הנ”ל הרי נראה בנקל שהדילמה הנה טריוויאלית לחלוטין ומלווה אותנו תדיר במסענו בשדרות החיים. האם להישאר רווק חופשי וחסר מחויבות או להכניס את הראש לעול הדאגות של בית ומשפחה? האם לבנות קריירה של עבודה כשכיר – חייל נאמן בצבא השכירים של חברת דוט קום או לשמור על חירותי כבוס של עצמי באותו מיזם עליו חלמתי מאז ומתמיד.
האם לשמור על החופש ולנהל את חיי על פי רצוני החופשי ולשלם את מחיר הדאגות הנובעות מכך או לפעול במסגרת המכתיבה מראש את מהלכי, ללא חופש בחירה רב מידי אך המאפשרת, מצד שני, חיים נוחים ונטולי דאגה, יחסית.
ברור שהדיון העקרוני אינו יכול להסתיים כאן ובודאי יהיו אלה אשר יתהו אם יש בכלל ייצור כזה הנקרא “רצון חופשי” וכו’.
ומה דעתכם על המשפט הבא: “הכול צפוי והרשות נתונה.” האם המשפט בא להעיד על מידת החופש והחירות האין סופית הנתונה בידינו או להיפך, על היקפה המצומצם עד מאד של חירות זו?
ומה קורה בטאי צ’י?
מה יחסה של אמנות תנועה, נשימה, ולחימה סינית עתיקה זו לשאלות נכבדות אלה?
הטאי צ’י, מלבד היותו כלי תרגול גופני רך ואמנות לחימה, הרי הוא גם מה שנקרא “דרך” בתפיסה של מזרח אסיה – מין מסלול אימונים או הכשרה, האמור להקנות להולך בו תובנה כלשהי לגבי החיים בכלל וחייו האישיים בפרט, תובנה שאינה נקנית בכל דרך אחרת.
בטאי צ’י וברפואה הסינית מדברים על “דרך הטבע” – Zi Tian Tao. זו אותה צורת הבנה ופרשנות שראשיתה ביחסי יין – יאנג. אלה ההולכים בדרך זו אמורים להגיע לחיים מאוזנים, שקולים ובריאים, מלאי יכולת, ללא מצוקה וללא מחלות.
אך מה יש בה, בדרך זו? האם מובילה היא לחירות או לעבדות?
דעה אחת: טאי צ’י – הדרך לחירות
מטרת התרגול בטאי צ’י הנה לקרב אותנו אל “הדרך הטבעית”. כלומר, להקל מעלינו משהו מהלחצים והמגבלות, פיסיות ונפשיות שהטילה עלינו האבולוציה והתרבות בכך שהרחיקה אותנו מדרך זו.
כשאנו מתרגלים טאי צ’י אנו משילים מעלינו, באופן הדרגתי, עודפים פיסיים ונפשיים – קיבעונות, חסמים ומתחים מיותרים ובכך מחדשים את מלאי האנרגיה והחיות שלנו, מגדילים את מידת המודעות העצמית והביטחון העצמי, משפרים את הדימוי העצמי… הופכים להיות אנשים שלמים יותר, משוחררים יותר, עצמאיים יותר וחופשיים יותר.
דעה שנייה: טאי צ’י – הדרך לעבדות
טאי צ’י הנה דרך שמרנית הדורשת היענות ונאמנות. היא אינה מכירה בספונטאניות וברצון חופשי. משמתחיל התלמיד ללמוד טאי צ’י הוא מכניס את צווארו לעול קשה מנשוא – עולה של התבנית, תבנית התנועה. תבנית זו נקבעה על ידי המורים לדורותיהם ואין בה שום דבר ספונטני. אין בה רצון חופשי, אני לא עושה “מה שבא לי” אלא “לובש” על גופי את תבנית התנועה כשם שעוטים כותונת כפייה. כך צריך לעשות ולא אחרת. הקאטה אינה גמישה. יש נכון ויש לא נכון, ואני מתבקש לעשות אותה נכון, כפי עשו אותה אבות אבותינו, מבלי לסטות מדרכם ומבלי להמציא את הגלגל מחדש.
עבדות וחירות גם יחד – לא ייתכן!
אנו, החיים בעולם בו הערכים מוחלטים ולא יחסיים, מרגישים אי נוחות רבה כאשר אנו מצמידים שני מושגים הפכיים אלה אחד לשני בנשימה אחת. הרי זה כמו לערבב שמן ומים או כמו לשפוך מים אל תוך המדורה. שני אלמנטים הסותרים בתכונותיהם אחד את השני אינם יכולים לשכון יחד. אני חייב להרחיק אותם האחד מהשני כשם שמרחיקים חתול מעכבר או נמר מגדי. אני מרגיש שאני גם מצווה לנקוט עמדה שאינה משתמעת לשני פנים, לכאן או לכאן – כבני אדם נאורים, אנו מגנים, מבחינה היסטורית ומוסרית, את העבדות על כל צורותיה ומקדשים את החופש ושוויון הזכויות האזרחי.
אז הואילו נא בטובכם להחליט באיזה צד של המתרס אתם ניצבים? האם אתם בעד או נגד, ימין או שמאל?
עבדות וחירות גם יחד – יתכן גם יתכן!
עולמו של הטאי צ’י, לעומת זאת, הוא עולם של ערכים יחסיים. המקור לכל התופעות כולן הרי הוא אחד. אם מקור כל התופעות אחד הוא, כמה רחוק יכולה תופעה להתרחק ממקורה? גם אם תרחיק נדוד הרי לא תוכל להפוך לבסוף אלא לניגוד. ניגוד של מה? של אותו הדבר ממנו התרחקה. שורשם ומקורם של הניגודים עדיין אחד הוא ולכן גם ניגודים גמורים כמו שמיים וארץ, אור וחושך, עבדות וחירות, עדיין שומרים על מתח וזיקה ביניהם המחברים אותם לשלימות אחת.
“האחד (הטאו) הוליד את השניים (יין ויאנג), והשניים הולידו את הטאי צ’י.”
טאי צ’י הנה המסגרת המאחדת של היין והיאנג ובתוכה הם מוצאים את מקומם זה בצד זה. האחריות שלו אינה בהפרדה אלא באיחוד של הצדדים השונים למטבע אחת.
הנהר הזורם
דימוי קלאסי של תנועת הטאי צ’י – כמו הנהר בדרכו אל הים, כך גם תנועת הטאי צ’י – זורמת בתנועה אחידה וטבעית, רציפה, מתמשכת ובלתי מופרעת.
אך מהו שזורם פה בנהר שלנו? מים כמובן! אך המים הנם חסרי מישמעת, כאוטיים, ללא צורה וגבול, בלתי מושגים. איך הם יכולים להוות נהר? בגלל האפיק כמובן! אותו ערוץ של חומר צייתן, בעל צורה ברורה ותבניתית, בעל גבול ברור המגדיר את הנהר ומעניק לו צורה.
אפיק באדמה ללא מים אינו נהר.
מים לבדם על פני האדמה אינם נהר.
אפיק + מים = נהר.
מידת החירות של המים מוגבלת למה שמתיר להם האפיק (ערוץ).
תפקידו של הערוץ להגדיר את הנהר ולקבע את צורתו – להעניק לו זהות. שוב אין המים חופשיים לפשוט וללבוש צורה כרצונם אלא נתונים הם למרותו של הערוץ.
תפקידם של המים למלא את הערוץ, לאיים לפרוץ את הגדרתו אותם ולערער עליה כמיטב יכולתם וכך לשמור על המשך הזיקה בין המים לערוץ ולהתמיד בהמשך התפתחותו וחיוניותו של הנהר.
בטאי צ’י עבדות וחירות אינם מנוגדים זה לזה אלא משלימים זה את זה.
תבנית התנועה הקבועה והידועה מראש, מעניקה לתנועה צורה והגדרה – זהות (טאי צ’י).
נוכחותו של המתרגל בתוך התנועה ממלאת אותה תוכן. אלה המים הזורמים.
החיים נגדשים במתח המתהווה בתווך שבין תנועת רוחו חסרת הגבולות של המתרגל לבין הגבולות המוצקים של התבנית לתוכה היא זורמת.
אפיק + מים = נהר
תבנית + נוכחות (קיימות) = טאי צ’י
יין + יאנג = שלמות
עבדות + חירות = אוטונומיה
אוטונומיה – ריבונות, ממשל
בחיי כל אחד מאתנו המתהדרים בחיים של חירות וחופש בלתי מוגבלים, עד כמה תחושה/אמונה זו נובעת מכך שאנו מפקידים בידי החברה והמדינה את התקנת הסדר, המאפשר לנו לחיות חיי חופש ודרור, אך בתוך חוקים ומגבלות שאינם חופש ודרור.
עד כמה נכונים אנו לקרוא תגר על הסדר הקיים ולערער על תקפותו וכל זאת כדי להמשיך ולאשש את קיומו. כי בסופו של דבר אנו זקוקים לסדר ולאי הסדר גם יחד, לעבדות ולחירות גם יחד, כדי ליצור את מה שנקרא קיום.
סיכום
בטאי צ’י, עבדות וחירות, במובנם המהותי, קיימים כניגודים המשלימים אחד את השני כמו כל מערכת הניגודים של יין ויאנג. על מנת ליצור תופעה יש צורך בשניהם גם יחד. השאלה אינה שאלה של כן או לא אלא של מינון – כמה מזה וכמה מזה?
הטאי צ’י זקוק לתבנית (עבדות) כדי להתקיים וכדי להגדיר ולהנכיח את עצמו בעולם. הוא זקוק לנוכחות המתרגל ורוחו (חירות) כדי שתמלא את התבנית ותאציל עליה את קיומו.
האחד אינו משמעותי ללא השני
תודה.
מזכיר לי את המבנה הספרותי ההדוק , הסונטה.
14 שורות , מקצב , חריזה – ובאותה מסגרת שייקספיר , למשל, כתב סונטות חופשיות ומלאות מעוף …
חג שמח
הי! תודה על המאמר מאיר העיניים. בכלל אפשר למצוא בהגדה עוד כמה ניגודים משלימים כמו הסדר ואי הסדר ב”סדר פסח”. המשך חג נעים ורגוע. אסתי.
תודה על המאמר, המסכם באופן ברור ומוחשי את העובדה שאין עבדות מלאה ואין חירות מלאה. בכל אחד ובכל מעשה השניים דרים בכפיפה אחת והיטיבו הסינים העתיקים להבין זאת. חג שמח!