הוא הזעים פניו מול אדונו, הסב את מבטו, וסרב לגעת בקערת האוכל שלפניו. ניחוחות עמוקים של עוף מעושן עלו מהצלחת, ואלה גרמו לו לחשוק את שיניו ביתר שאת. "לא אתפתה" אמר בליבו "בטח לא בקלות כזו. עוול, עוול, ועוול. בני אדם אינם רואים אלא את עצמם."
נביחותיו שמלאו את הבית באישון לילה אכן הבריחו את החולד שטיפס על החלון בחוץ, מנסה לכרסם את דרכו אל תוך הבית, אך גם הביאו על ראשו נעל בית שהושלכה בכוח וגרמה לו לזנק בבהלה. הוא הביט בעלבון עמוק אחר רגלו היחפה של בעליו מגששת דרכה חזרה אל נעלה.
העלבון הפך לכעס והוא קימט את גביניו ונעץ מבט מאיים בצלחת האוכל. "רגשי אשמה או לא, עוף מעושן לא מגיע כל יום אל הצלחת שלו".
"די" אמר בליבו "אי אפשר להשכילם. אי אפשר לגרום להם להבין. או שתלך עם מה שיש או שתלך לאיבוד". הוא העיף עין חצי זועמת במעלה המדרגות ופתח באכילה.

מ. מאגו