פרק ראשון – התכוננות

ובו אנו מתוודעים אל פוקו. מיהו פוקו ומה הבעיות שלו בחיים והאם בכלל יש לו בעיות… כל אלה יתגלו לנו טיפין טיפין.

כותב: שמואל ק.
ציירת: נגה פרחי
(הקלק על כל ציור כדי לראותו במלואו)

בתוכו צפה ועלתה הכרה קטנה מנצנצת כי יתכן שאין זה אלא מין מבחן. כמו אחת מאותן הזדמנויות שאנו מייחלים להן בסתר כי הנה יתאפשר לנו להוכיח לעולם את טיבנו האמיתי. לא צל אדם כנוע והולך בתלם, אלא בעל חי נועז ותאב חיים היודע לדרוש ולקבל את שמגיע לו. אלא שהמחשבה הזאת נראתה לו ילדותית משהו והוא פסל אותה על הסף. ובכל זאת, האם הוא מתכוון לעשות דבר מה? וכמה זמן עשוי החלום-ספק-לא-חלום הזה להמשך?

הבריחה
במורד המדרגות שעט פוקו, בריצה כמעט, מחניק את תחושת הרווחה שמילאה אותו. לא יפה. בסך הכול הם היו נחמדים. אז מה אם כך היה כל-כך נורא? הוא יצא אל תוך אוויר הערב הקריר וניגב בממחטת נייר את מעט הזיעה שבצבצה על פניו. כעת תר בעיניו היכן להיפטר ממנה. "הכול מאחורי" סיכם לעצמו והשליך את עיסת הנייר הלחה אל תוך ערוגת שיחים שחוחה שנלחמה על חייה בצידי המדרכה.

זה היה שיעורו הראשון… והאחרון. העסק לא נראה לו כלל וכלל. מה גרם לו להרים טלפון ולהגיע לשיעור – לא היה לו מושג. כל מה שרצה היה להשאיר את המקום הזה מאחוריו כמה שיותר מהר. אם יש משהו שמהלך עליו אימים הרי זו הרצינות הרבה שבה לוקחים את עצמם כל אותם מבשרים היודעים מה טוב עבורך. המדריכים בשיעור דווקא לא היו כאלה. זה כן מצא חן בעיניו. הם היו ענייניים, הסבירו בקצרה ולא ניסו לשכנע אותו או להוכיח לו משהו. אבל הוא לא סמך עליהם. גם על עצמו הוא לא סמך. הוא הכיר את עצמו ואת רעידות האדמה הקטנות והלא צפויות שלו ולמד לא לסמוך. עכשיו זה ככה ועוד מעט זה ככה. 

המקלט
ליד בית הקפה שבהמשך הרחוב עמד והתלבט. בערבים היה בדרך כלל עסוק למדי, מעביר תמונות, נושא מעטפות לקצה העיר. אך הערב היה חופשי. הערב החליט לא לעבוד אלא ללכת ולנסות את השיטה הסינית הזו שחיותה לא מפסיקה לברבר עליה. גם על חיותה לא סמך אלא אם מדובר היה בנושא הקשור בגוף ובבריאותו. בכל אלה הייתה מומחית אמיתית. הגוף שלה עצמה אכן היה משגע וקורן בריאות, אך אם רק קרבת אוזן  אל ראשה הבלונדיני, כך אהב לספר בכל הזדמנות, יכולת בקלות לשמוע את אבני החצץ מתגלגלות שם מצד לצד. חיותה, אם אך שמעה את דבריו, הייתה נושאת אליו מבט תם ועגול עיניים ומטלטלת ראשה קלות מצד לצד, כמבקשת גם היא לשמוע את אותו השקשוק. חיותה הייתה מדריכת אירובי של פוסטרים וגופה הבנוי ללא דופי כבר כיכב בכמה וכמה מודעות של מכוני כושר חדשים שצצו לאחרונה משום מקום. עד כמה אכן הייתה מסוגלת לעמוד לפני כיתה וללמד, לא היה לו מושג, אך הוא לא דאג לה כלל.

הוא עקר ממקומו וניגש לדלפק. הזמין קפוצינו גדול ומאפה גבינה מתוקה ויחד עם שללו נסוג לירכתי האולם, מצא לו מקום פינתי מוגן וקרס אל תוך הכיסא הקטן והלא נוח. על הכיסאות האלה, כך היה משוכנע, עבדו יומם וליל מומחים בינלאומיים לארגונומיה כדי שיהפכו בלתי נסבלים לישיבה בתוך חמש דקות. דהיינו – שתה את הקפה שלך ועוף מפה ופנה מקום לעשרים השקלים הבאים. הוא ראה לקוחות שהשיבו מלחמה ובאו מצוידים בלפטופ וכרית פלסטיק מיוחדת דקה, גם כן מבית היוצר הארגונומי שמטרתה ליצור אפקט הפוך – מקסימום נוחות על מינימום ישבן.

הוא הביט סביבו בחשש. לא שהייתה לו סיבה לחשוש אך הנוירונים העתיקים שבירכתי מוחו לא הפסיקו לשגר אותות אזהרה כל אימת שנחת במקום חדש ולא מוכר. כמו מכרסם זעיר היודע היטב מה פירושו של עולם ללא דפנות. "חרדה קיומית" הגדיר זאת בקימוט מצח הפסיכולוג עמוס שהתלווה אל חייו לפרק זמן קצר. "אתה תופס את החיים שלך כהלוואה זמנית כאילו בכל רגע עשוי מישהו להגיע ולתבוע אותם בחזרה".
"ביג דיל" חשב. "למי אין חרדה קיומית? וכי מדוע נראה העולם שלנו כפי שהוא נראה?"

הוא נרגע במקומו שבפינה והפקיר עצמו לטעם המריר והעמוק של הקפה. "בני זונות," חשב לעצמו "איך הם עושים קפה כל-כך טוב?"

לפרק הבא,
הקלק כאן ←