ובחלומו
זה הלך והפך בלתי נסבל יותר ויותר. קודם לכן היה צופה בלבד, מלכסן מבטו אל עולם זר כחמקן דרך חור המנעול. אבל עכשיו, משפסע פסיעה זו לפנים, כאילו נחתה הווייתו בבת אחת על קרקע הכרתו של עולם זר זה וקיומו שם הפך לעובדה בלתי מעורערת. הרוח עצרה מלנשוב, הקור פסק מלהתפשט, השיחים קפאו על מקומם והניפו אליו אלפי תפרחות עיניים לבנות שננעצו בו בסקרנות תוקפנית וחסרת עכבות. העולם נפנה אליו בבת אחת.

מעולם לא הרגיש עירום יותר, חשוף יותר. כמו קוף מגולח מאחורי לוח זכוכית, ללא שמץ של משהו להתכסות בו ולהציל מעט מכבודו. הוא כמעט וצרח: "די!" אך שרידי הגיונו התגייסו לעצור בעדו. זו הרגשתו שלו ורק שלו, כך הרהר לעצמו. אין לתחושותיו אלה מקום אלא בתוך נפשו הוא. העולם לא באמת מסתכל עליו ולא באמת מכיר בו. העולם אדיש וחסר הכרה. לא אכפת לאיש אם הוא כאן או לא. אך ברור היה לו כי מחשבה זו הנה זמנית בלבד וכי ביצורי הגיונו הולכים וקורסים אט אט תחת מתקפת תודעה זרה המשתלטת עליו מהמרחב הלא מוגן שסביבו.

הוא הביט אל עבר המדרגות שהמשיכו להעפיל מעלה באדישות של אבן, להתרומם ולהעפיל עוד ועוד. כלאחר ייאוש שלח את זרועו השמאלית לפנים ומשזו לא נענתה לו, תמך בה בידו הימנית ופסע פסיעה אחת נוספת לעבר המדרגות המתנשאות. בבת אחת נטשו אותו אלפי גביעי העיניים הלבנים וכמו על פי פקודה הסבו מבטם אחור והפכו את כתמי עיניהן אל העמק הרחב שנפרש מאחוריו. מתוך העמק החל לעלות קול גרגור גרוני עמוק כמו מתוך באר חיה.  

ברחוב
על המדרכה המבוקעת והמוזנחת עמד והשקיף פנימה אל תוך חלון הראווה הגדול של גלריה ואלנטיין. הוא התבונן דרך החלון היישר אל תוך אולם מואר שעל קירותיו תלו תמונות ובמרכזו ערימת עפר גדולה מהודקת בצורת פירמידה קטומה. בלי משים הריח שוב את קצות אצבעותיו. הן עדיין הצחינו מאתר אפוקסי. הערימה עצמה הייתה, בעצם, חלולה וה"עפר" כיסה בשכבה דקה מיבנה עשוי סיבית. ה"עפר" עצמו לא היה אלא תערובת של גומי גרוס ודבק אפוקסי שהוא עצמו ערבב. שופן עזר לו לשטח ולהדביק אותה על גבי הסיבית. לפחות ממקום עמדו שעל המדרכה התוצאה הייתה משביעת רצון. "כיבוש השממה" היה רשום על שלט שננעץ למרגלות הערימה. הרעיון היה שלו והוא צף ועלה מתוך מחשבותיו מיד כשראה את התמונות ששופן תלה בדקדקנות על קירות הגלריה סביב. ציורי שמן דהויים מעט של צעירים וצעירות בבגדי עבודה, עליזים ומתרוננים, במנחים שונים ומבוימים בעליל של עבודת שדה, אוחזים כלי עבודה חקלאיים ומבט עיניהם הלוהב נישא, בכל התמונות כולם, אל הפינה השמאלית העליונה כאילו נבקע לפתע לנגד עיניהם ירח מלא בחצי היום. התמונות שצוירו במשיכות מכחול קטנות ונמרצות העניקו לדמויות המצוירות אופי זוויתי ומתכתי שייצר, לטעמו, ניגוד עם הנושא הריאליסטי. פוקו מצא עצמו מרותק אל התמונות שהזכירו לו ציורים מחוברת קומיקס שאהב בילדותו. הוא חש כאילו ליבו מתנשא לגבהים וכשואלנטיין נכנס וציין כבדרך אגב שהחדר גדול וריק מידי לתמונות הקטנות שעל הקירות זרק פוקו בנון שלנטיות "אז נמלא אותו באדמה" ומיד תיקן עצמו "ערימת אדמה גדולה באמצע החדר – כיבוש השממה". ואלנטיין הסתכל עליו בחיוך ואחר הנהן בראשו. "אתה אחראי לזה" פלט קצרות ויצא מהחדר.

בשיעור
הריח האתרי של האפוקסי ליווה אותו גם אל תוך השיעור. הוא הגיע מיד אחרי העבודה ולא הספיק אלא לשטוף ידיים, אך זה לא עזר. הריח החריף רדף אותו. הוא תהה אם האחרים מריחים אותו גם הם. הוא חיכה לרגע שהם יתחילו לרחרח סביבו ולעקם את האף, אך דבר לא קרה. הוא היה משוכנע שהמדריך הקטן והמפונפן שהגיע פתאום יש מאין והחל מסתובב סביבו כמו זבוב סביב תלולית אשפה, הגיע רק כדי לבדוק מנין מגיע הריח החריף הזה. הוא הופתע כשהמדריך נגע בו לפתע באמצע התנועה ושינה בעדינות את זווית ידו. היה לו קשה לומר אם הופתע מהמגע הפתאומי של יד זרה בבשרו או מהשינוי בתחושת הידיים שלו עצמו שהיו עכשיו הרבה יותר נינוחות ואפשרו לו לשקוע בנוחות אל תוך רגלו האחורית. פוקו שם לב לפתע שהוא מתמלא בתחושה מוזרה כאילו ליבו מתנשא לגבהים. הוא היה נבוך ולא ידע למה ליחס זאת. מזווית עינו ראה את המדריך המפונפן מסתכל עליו, מהנהן בראשו בהסכמה ואחר פונה והולך לו. זה הרגיז אותו ונטל ממנו את שארית יכולת הריכוז שלא הייתה גבוהה במיוחד הערב. עוד לפני כן הספיק לריב עם חיותה בטלפון כשזו הודיעה לו שהיא לא מתכוונת להגיע לארוחה אצל גרץ, ארוחה שואלנטיין קבע עם הלקוח הקבוע שלהם והם כולם חייבים להגיע ולהיות נוכחים בסיכום הפרטים. הוא אמר לחיותה בטלפון, חד וחלק שאם היא לא מגיעה היא תמצא את הישבן שלה על המדרכה עוד הערב. הוא ידע שואלנטיין לא יהיה מרוצה, בלשון המעטה, אם היא לא תגיע. היא הייתה חלק חשוב מהשואו שלו ואפילו שופן קיבל הוראה להביא עימו בעלת מקצוע ייצוגית מספיק. הוא המשיך את השיעור עם כולם אבל ליבו כבר לא היה נוכח. עיניו התגנבו אל השעון והוא החל לספור את הדקות החולפות עד שבתנועה של קוצר רוח פנה בייאוש אל הדלת ויצא את השיעור עוד לפני הסיום.

ברחוב
העיף מבט נוסף אל ערימת העפר והיה מרוצה ממה שראה. פנה והחל עושה דרכו לעבר בית הקפה כדי להעביר את השעה שעתיים הבאות עד לפגישה אצל גרץ. הוא פסע לאיטו לאורך הרחוב השמם ורווי הצללים שנראה היה כאילו לא שעתיים אלא יובלות חלפו מאז התנהלו בו חיי מסחר ערים ועשרות סוכני מכירות שכנעו מאות קונים כי הסחורה נטולת ההילה שתחת ידם לא סתם זולה יותר אלא אף איכותית יותר מכל מה שיציגו בפניהם בבתי המסחר הגדולים, וזאת למרות שלא יוצרו בסדנאות מילאנו או שוודיה אלא דווקא במרתפי שכם וטול כרם.

ענן אדים התמר לעומתו ממכונת האספרסו ובתוך הענן, כמו בתמונה של בוטיצלי, צפה לה ועלתה השחרחורת עם העגיל המבהיק בקצה לשונה. "אני לא יכולה היום" רחשה אליו יחד עם החלב הרותח "יש לי משמרת כפולה". פוקו הרים כתפיו ומשך ראשו הצידה במחווה של "מה אפשר לעשות" ולא טרח ליידע אותה כי גם הוא זמנו מוגבל. הוא הסתפק באספרסו כפול בלבד וויתר בצער על העוגה. סטייק רומני עבה כבר עשה הכנות בדרך אליו בלוויית טונות של סלט תפוחי אדמה. הם הולכים לכבס עוד מזוודה כבדה של מזומנים ואת הדרך אליה לרפד בכמה בקבוקים של וודקה מוסקובסקייה. פוקו נאנח, עצם עיניו ומשך אל תוך שפתיו לגימה ארוכה מהמשקה המר מתוק שלפניו.