
פרק רביעי – לאחוז את המקל בשני הראשים
ובו פוקו כמעט ויוצא מקליפתו.
כתב: שמואל ק.

בחלומו
בקול צווחה אדירה, הבקיע לפתע מבין העננים, כמו ברק או חץ שלוח, אווז צחור. הבקיע ונחבט חבטה אדירה בשלג שלמרגלותיו. הוא הסיט מבטו מטה והתבונן היטב – אכן שלג. לא פלא שכל כך קר היה לו. השלג כיסה את מורדות ההרים ואת העמקים סביב ורק המדרגות נותרו נקיות ולו מפתית אחד, כאילו טרח מישהו ועבר במיוחד לכבודו עם מטאטא והסיר כל זכר ללבן הלבן הזה. הוא נזכר כמה התרגש בילדותו כשאימו באה במפתיע לבית הספר ביום חורפי אחד, שלפה אותו מתוך ספסל הלימודים ובלי אומר נטלה את ידו והם עלו לירושלים המושלגת ברכבת ארוכה והומה אדם ששני קטרים משכו אותה במעלה המסילה הצרה לאורכו של נחל שורק המזוהם והמקציף עד לירושלים הצחורה.
הוא החזיר מבטו אל האווז, זה היה אווז – בכך היה משוכנע, והאווז היה מוטל בשלג בתנוחת התרסקות מוחלטת, כשצווארו משורבב לעברו ועיניו נעוצות בו חיות וערניות כמו שרק עיניים של חיה יכולות להיות. ערימת השלג הצחורה שהאווז נקבר בה למחצה הייתה מנוקדת כולה באדום. רק כעת הבחין בחץ שהיה נעוץ מתחת לכנפו של העוף. פוקו חכך בדעתו כיצד יש לנהוג. אם כל זה אמיתי ולפניו אכן מונח בעל חיים חי וסובל, מה עליו לעשות? היה לו ברור שעליו להתייעץ איכשהו עם רגשותיו אך אלה סרבו לשתף פעולה כאילו אמרו: "אותנו לא תרמה. כל זה אינו אמיתי אלא מניפולאציה. אנחנו מסרבים לשתף פעולה". הוא ניסה לעקוף את טענותיהם של רגשותיו באומרו: "בואו נגיד שזה אמיתי", אך ברגע זה קמה החיה, התנערה מתוך השלג והחלה לדדות ולעשות דרכה במורד ההר. פוקו הביט בה מרותק והתרגש לגלות כי הנה הוא מרגיש סוג של… רווחה? האווז עצר, הפנה ראשו ואמר בקול גרגור גרוני ועמוק שכאילו בקע ועלה מתוך העמק: "אני רק דימוי".
"דימוי?" ספק שאל ספק חזר פוקו על דברי האווז.
"כן, דימוי" ענה לו הגרגור בפסקנות והמשיך "אתה לא?"
"לא!" ענה פוקו בקוצר רוח "אני לא!" וכדי להוכיח לעצמו כי כך הוא פרש את שתי ידיו לפנים ועלה מדרגה אחת כדי להגיע ולאחוז באווז, לחבקו ולהוכיח לו שאין הוא דימוי כלל וכלל כאשר קול אבנים נחבטות ומדרדרות עצר אותו מכוונתו ואילץ אותו לשאת עיניו ולהביט קדימה ולמעלה.
ברחוב
זו כבר הפעם השנייה שהוא מקיף את הבלוק. מתוך מחסה הצללים של המדרכה הלא מוארת, ניסה להשקיף אל מעבר לכביש, אל תוך החלון המואר של המסעדה של גרץ ולהבחין מי ומי בין הסועדים. רק שולחן אחד מתוך השמונה היה תפוס. הם עדיין לא הגיעו. הוא שנא להיות ראשון. עליו להחליט עכשיו מה גרוע יותר: לצאת לסיבוב נוסף סביב הבלוק כמו ילד מפגר שאיבד את המפתחות או להיתקע לבד מול המפה הצחורה ולכרסם בוטנים כמו חנון שהבריזו לו בדייט. בנוסף, יצטרך לסבול את חיוך הזאב של גרץ שינצנץ לעברו, בכל פעם שיעבור על פניו, ביהלום הקטן ששיבץ לו על הטוחנת שלו. לא! הוא פשוט יישאר על מקומו וימתין. יעשה את עצמו כאילו הוא מדבר בנייד או אולי יסמס בהתלהבות. חוץ מזה הוא חייב לחכות לחיותה. הוא חייב לדבר איתה לפני הארוחה, אחרת לא יוכל להתרכז בשום דבר אחר וזה יהיה רע. הוא חייב לדבר איתה עכשיו. הוא הרגיש את כל צופרי האזעקה פורצים בבת אחת ביבבה קודרת, אי שם בירכתי מוחו. הוא הולך לאכול אותה שוב, הוא ידע זאת. היא הולכת לנער אותו ולעזוב אותו באותה נחישות בה חיזרה אחריו והפכה אותו לשלה. אך הפעם הרגשתו הייתה שונה.
תחושת הרווחה שאמורה הייתה לאפוף אותו ולהוביל אותו לאותה אופוריה מוכרת, בוששה לבוא. אותה תחושה של יציאה מעבדות לחירות שלוותה תמיד בצורך נואש לדלג ולקפוץ כמו חיה קטנה, כמו ילד קטן ששוחרר לענייניו מבית הספר כי המורה חולה, כל זה לא התרחש. במקום זאת מילאה אותו תחושת אובדן כמו שלא ידע מימיו, גם לא כשהוריו הלכו לעולמם אחד אחרי השני. תחושת אובדן זו הופיעה כבר מוקדם יותר באותו ערב, עוד כשיצא מהגלריה והניח מאחוריו את "כיבוש השממה" עליה עבד עם שופן בהתלהבות בלתי מובנת לו. התחושה התחזקה עם ריח האפוקסי שרדף אותו ועלה בנחיריו ללא הרף והתחדדה בשיעור בו הרגיש עצמו מנותק ולא שייך. מה הוא בעצם עושה פה? שאל עצמו שוב ושוב. מה הוא עושה פה, חושף את נוצותיו העלובות ברבים, מראה לכולם, שוב ושוב, כמה גמלוני ומסורבל הוא, כמה עלוב וחסר אונים. "בוא הנה! צא מהקליפה שלך" קרא אליו יעוז, בן זוגו לתרגול שסיפר לו לפני שבוע כי בעברו היה איש ביטחון ואילו היום הוא מייבא מכשירי האזנה וציתות. "צא מהקליפה שלך, בן אדם!" אמר ודחף אותו כמעט עד לקיר שעה שתרגלו דחיפה של יד אחת. "איפה אתה בן אדם? אתה בכלל לא פה!"

חיותה
חיותה טסה לאורך הרחוב המוצלל, מקללת חרש את פועלי העירייה ששוב הפכו את המדרכה למסלול מכשולים בלי שום סיבה נראית לעין. היא קיללה את עצמה ואת ההחלטה שלה לנעול עקב גבוה. היא ממש לא הייתה צריכה את זה. קומתה הטבעית הציבה אותה גבוהה בראש מרוב הבנות שהכירה, אבל היא הייתה צריכה להרשים הערב. וזו סיבה נוספת שהיא קיללה את עצמה במרץ. להרשים… את מי? את ואלנטיין, הרוסי החרמן? את פוקובסקי האידיוט שתקע אותה בדירת חדר וחצי בדרום העיר כשרק מהמשכורת שלה לבדה הייתה יכולה בקלות להרשות לעצמה דירה נחמדה בבבלי סמוך לירקון… היא תהיה חייבת לעשות את זה, עוד הערב, מיד אחרי הארוחה המיותרת הזו של חיות שרופות על האש וסלט תפוחי אדמה… ואולי עוד לפני כן? מה היא צריכה את זה? איך הם נתקעו… איך הוא נתקע עם המרגל הרוסי הזה? היא לא באמת חשבה שהוא מרגל ורק הביעה כך את מורת רוחה, אך לעומת זאת ידעה בוודאות שהוא לא ממש אדם ישר אלא עושה כסף לא בהכרח חוקי, והכול בחסות הגלריה הזו וכל הקטע הזה של אמנות ואספנות… פוקו, גם הוא, ידע זאת בוודאות וזה בעצם מה שציער אותה יותר מכל. היא הבינה את היסוד חסר המנוח ששכן בנפשו של פוקו והבינה שבין אותם צללים גם היא מקווה, אולי, למצוא שוב את שאיבדה פעם… אך הסיכון, הסיכון… חיים על הגבול, חיים בשטח ההפקר, אלה אינם יכולים להיות אלא חיים של בדידות. היא אינה בנויה לחיים שכאלה. היטב הכירה אותם מחייה הקודמים, מילדותה בעולם חרדי, בת למשפחה חרדית. בדידות ופשרה. אלה היו עבורה עמודי היסוד של החיים בצל האמונה הדתית. מאיפה פוקו גרד אותו? היא ידעה שפגש בו בתקופה שבה עסק בשליחויות. איכשהו מצאו נתיב האחד אל נפשו של השני. מצא מין את מינו. המחשבה הזו הפחידה אותה כי את וואלנטיין לא חיבבה כלל וכלל.
וואלנטיין
ואלנטיין דחק את עכוזו קדימה אל שפת מושב המונית כדי שיוכל לזקוף ראשו ולהשקיף החוצה מבעד לחלון אל הנוף החולף. לא היה הרבה מה לראות – עיר של ישראלים. בשעה זו הרחובות היו מלאים אנשי עבודה דהויים שעשו דרכם הביתה בסופו של עוד יום וכנגדם צבא של צעירים המחפש נואשות אחר דרכים נוספות לבזבז כסף. הוא לא אהב את זה פה, אבל בפירוש לא התגעגע לשם. הוא היה פשוט כאן, בשטח ההפקר שבין פה לשם, עושה דרכו בזהירות בין עמדות בצורות של גזענות, מוקשים של שנאת זרים וחומות אטומות של שמור לי ואשמור לך. והוא אפילו הצליח לעשות את זה לא רע, ציין לעצמו. לא סתם לעשות את זה אלא להצליח ממש, הרבה מעבר להישרדות גרידא. יש לו שתי גלריות, יש לו קשרים טובים, דריסת רגל בכמה מוסדות ציבור – הדרך בהחלט נפתחה לפניו ואם רק ינהג בזהירות ולא ישכח לרגע מיהו, מהו, ומנין בא, יוכל להפליג רחוק. ואלנטיין חזר והניח לגופו לגלוש אחורה אל מעמקי המושב, התרווח ושילב רגל על רגל. הוא חייך בחיבה אל עבר חרטומם של נעלי האוקספורד השחורות לבנות החדשות שלו. עוד מעט ויתרווח במסעדה של גרץ, יאכל בהנאה סטייק עבה עם שום ויקבל לידיו מזוודונת עם סכום יפה שחלק נחמד ממנו יישאר שלו. החיים הם אולי לא כמו שהיה רוצה בתוך תוכו, אבל יש בהם די.