"קאטה" נהדרת
"שאלה: איך לשמור על טיפת מים? תשובה: לשים אותה בים!"
(אילן עמית)
בסוף אחד השיעורים ניגש אלי תלמיד ואמר לי: "שמע, היום זו הייתה ה"קאטה" הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם."
הבנתי אותו ושמחתי בשמחתו. רבים מאתנו מכירים את החוויה הזו: אנחנו לומדים ומתרגלים, נהנים מהתרגול, מרגישים שהוא תורם לנו, אבל יום אחד קורה לנו משהו שלא קרה עד כה. משהו בעשייה הפעם – שונה. אנחנו מרגישים שהפעם הזאת נגענו במישור שלא היינו בו קודם לכן. אנחנו נרגשים – סוג של אופוריה…
אך עד מהרה אנו מוצאים את עצמנו בחדר החקירות: מה היה מיוחד בעשייה שלי הפעם? מה עשיתי הפעם שהיה שונה מהרגיל? למה ה"קאטה" הזו הייתה כל כך טובה? האם זה בגלל שהפעם תרגלתי בבוקר? האם זה בגלל שלא אכלתי לפני? האם זה מפני שהפעם שמרתי יותר על הציר? או אולי הייתי מודע יותר לבטן?
הרי זה ברור לחלוטין מה אני רוצה. אני רוצה שמעתה ואילך כל "קאטה" שלי תהיה בדיוק כזו. אני רוצה שזו תהיה ה"קאטה" הסטנדרטית שלי. אחרי שזכיתי פעם להציץ ולטעום את המישור הגבוה יותר, אני רוצה להמשיך ולשהות בו עוד ועוד, אולי לנצח.
מובן שזה לא קורה. ה"קאטה" הבאה מאכזבת. אני לא מצליח לשמור על ריכוז והמחשבות ממלאות את ראשי. עד מהרה ה"קאטה" הנהדרת הופכת להיות זיכרון רחוק ואני ממשיך לשרך רגליים על דרך הטאי צ'י, ניזון מהזיכרון הנהדר ומייחל לרגע שזה יקרה שוב, אם בכלל.
לפעמים קורה לי בחיים דבר נהדר. אני מתמיד ומתאמץ בתחום מסוים שאני עוסק בו: פרויקט בעבודה, תחביב, שיפור עצמי… ויום אחד זה קורה, הצלחתי לעשות או להבין משהו – יש לי הארה. איך אני משמר את הרגע הזה והופך את החוויה הזו למציאות החדשה שלי? – אני רוצה לחיות לאורה של חוויה זו כל הזמן. הרי הארה זה מצב שאפשר להגיע אליו ולהתמיד בו, לא?
התשובה: איני יכול. תחת החוק של יין ויאנג עלי לקבל את הפסגות והעמקים גם יחד. איני יכול לשהות באחד מהם לנצח. ה"קאטה" הנהדרת היא נהדרת מפני שיש "קאטות" לא נהדרות.
אז מה לעשות עם אותה טיפה, עם אותה "קאטה" נהדרת? איך לשמר אותה? תשובה: להחזיר אותה לים הטאי צ'י ולהמשיך לשחות.
נפלא, כן ירבו העמקים והפסגות!