שבוע 10 – לתת ולקחת

“אתה בודאי מכיר את הקטע הזה” פנה אלי ידידי “כשאתה נכנס למסעדה או בית קפה, מתיישב ליד שולחן ומזמין לך מה שאתה מזמין, ופתאום ניגש אליך זר ומניח על שולחנך בובת פרווה קטנה או איזה קישוט באגורה ולצידה פתק מטונף: “חפץ זה הוכן בידי בעלי מוגבלויות. אנא עזור לנו בכך שתקנה מוצר זה”. מבט קצר על האורנמנט מגלה מיד שזהו מוצר תעשייתי המוני שעולה לקמעונאי כמה אגורות, וברור לך שבעל המוגבלויות הזה, לפחות בכל הקשור ליזמות עסקית, אינו מוגבל כלל וכלל.”

“ובכן, פעם אחת נכנסתי לבית תה ידוע והזמנתי לי קנקן או-לונג וכמה לחמניות מאודות. התרווחתי על מושבי, נטלתי מהשולחן הסמוך את עיתון הבוקר והתחלתי לעבור בהיסח דעת על הכותרות כשלפתע קלטתי כי במרחק מה ממני עומד אדם ונועץ בי מבטים ללא בושה. הרמתי את עיני וראיתי בעיקר משקפי שמש כהים ואת ידיו שהיו עסוקות בזריזות בליפוף וקשירה של מה שנראה כערימה של קש צבעוני. זמן  מה בהיתי בו עד שאני הוא שהשפלתי את עיני באי נוחות, ואילו הזר המשיך בעיסוקו ולא הראה שום סימן של מבוכה, כאילו כל העסק אינו נוגע לו. מתחת למשקפיו הכהים הרגשתי את מבטו ממשיך ובוחן אותי ללא הרף. המלצרית הביאה את הזמנתי ובעודי מתבונן מוטרד בצלחת וחוכך בדעתי מה לעשות, ניגש אלי הזר, הניח על שולחני בובונת קש מכוערת להפליא, נסוג שני צעדים וחיכה.

“או קי, הבנתי את הפטנט” אמרתי לו באנחת רווחה “אני אמור לקנות את האשפה הזאת!” פניתי חזרה לצלחתי בכוונה להתעלם ממנו לחלוטין אך הוא המשיך לעמוד על מקומו ללא תנועה. הסתכלתי שוב על יצורון הקש המכוער שעמד לו נוטה על רגלי גפרורים בלתי שווים. באופן בלתי מובן, משהו בבובה נגע לליבי ובלי לחשוב הרבה הוצאתי כמה מטבעות והנחתי אותם בקצה השולחן.  הזר לקח את המטבעות, דחף בעדינות את הבובה לעברי ואמר: “בובה זה אתה”. “סליחה?” שאלתי. “אני עושה לך בובה של עצמך. בובה זה אתה” חזר הזר ואמר “בובה זה אני?” שאלתי “כן” השיב הזר, פנה ויצא מבית התה.

במשך זמן מה הייתה הבובה ישובה בביתי על הכוננית שליד דלת הכניסה. למעשה הנחתי אותה שם כדי להשליך אותה למיכל האשפה בהזדמנות הראשונה, אך משום מה לא עשיתי זאת. יומיום הייתה “מברכת” אותי בצאתי לעבודה ו”מחכה” לי בנאמנות עד שובי. אחרי כמה ימים נראה היה לי כי מראיתה הולכת ומשתפרת. כנראה התרגלתי אליה. הבחנתי כי עמידתה נעשתה יציבה יותר והיא הפסיקה “לצלוע”. זו הייתה אותה תקופה בחיי שהבנות במשרד החלו לפתע לשים לב אלי. ולא רק במשרד אלא גם ברחוב או ברכבת התחתית. תמיד החזקתי עצמי שקוף בעיני הבנות וגם בעיני עצמי. לפתע שמתי לב שהן מגניבות אלי מבטים ממושכים, כאילו בוחנות אותי, או תוהות על קנקני. באותו שבוע, אני זוכר, החלטתי להפסיק ללכת לשתות בכל יום עם חברי לעבודה בדרך הביתה, גם במחיר של אי נעימות חברתית במשרד.

מ. מאגו