שבוע 11 – סיפוק עליון

רעש המסיבה אפף אותו והוא צנח בייאוש לתוך ספת העור השחורה. קולות משיחת הטלפון של אחה”צ עם אמו עלו באוזניו. “נכון אימא. אני כבר בן למעלה משלושים ואמור להיות מסוגל לדאוג לעצמי בעצמי.” אמר וניתק בכעס את הנייד.

זה לא היה הריב הראשון שלו עם אמו, ועל אותו נושא בדיוק. למעשה, לא הייתה פעם אחת שבה השיחה תסתיים שלא בטונים צורמים וכועסים מצידו. מה שהרגיז אותו במיוחד הייתה העובדה שהוא חשב בדיוק כמוה. הוא לא היה צריך אותה שתזכיר לו את מצבו העגום. בן שלושים וארבע ומעולם לא הייתה לו מערכת יחסים אחת שנמשכה למעלה מחודש חודשיים לכל היותר. בלבו הוא ייחל למשהו טוב יותר מקהל הפרגיות איתן בא במגע במשרד או בחוגים החברתיים שלו. קשה הייתה לו התכליתיות שלהן, האופן בו היו בודקות אותך בסתר, והשאלות האגביות לכאורה שנועדו לבדוק מיהו ומהו, ואיזה יציבות כלכלית הוא עשוי להביא עמו. לא היו בפגישות אלה שום דבר ספונטני או מרגש הנובע מאינטימיות שהזדמנה לזוג. למעשה לא היו בפגישות אלה שום אינטימיות. הן דמו יותר לישיבות צוות של שני אנשים מאשר לכל דבר אחר.

מבטו נתקל במנהל האגף שחייך אליו בעידוד. “דבר אחד אני מבטיח לך” אמר לו באותו הבוקר, במשרד “יהיו המון רווקות”.
“אוי” היה כל מה שהצליח לענות.

בהתרסה החליט לוותר על חליפה ועניבה ולהישאר בג’ינס וחולצת טי שירט. הוא יבצע משימה זו כמו כל משימה אחרת בעבודה, אבל, לא יהיה שפוט של אף אחד.

טיפוס אדום ושתוי נחת לצידו בקול חריקה. הוא הצחין משיכר שזיפים ועל ואת חולצת המשי שלו עיטרו כתמים של רוטב כלשהו. האיש התבונן בו, הניח יד על כתפו ואמר:
“מוגי, עזוב. תפסיק לצפות.”
“אני לא מוגי” ענה ברתיעה “ואני לא מצפה לכלום”.
“מצפה, מצפה” אמר האיש “מצפה לגרוע מכל. והנה זה כבר פה. אל תצפה לדבר, והעולם יתחיל לחרבן עליך מטבעות זהב.” האיש פשט את רגליו לפנים, שילב ידיו על כרסו הקטנה, פלט נחרה קלה, ושקע בתרדמה.

מ. מאגו