[vc_row css=".vc_custom_1408117361026{margin-top: 55px !important;}"][vc_column width="1/1"][vc_column_text]
שבוע 13 – החכם והנאור
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/1"][vc_single_image image="1966" alignment="center" border_color="grey" img_link_target="_self" img_size="full"][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/4"][vc_single_image image="1970" alignment="center" border_color="grey" img_link_target="_self" img_size="full"][/vc_column][vc_column width="3/4"][vc_column_text]
"החתול הנה חיה פעלתנית ורודפת משחק" כך קראתי בתוך חוברת של נשיונאל ג'אוגרפיק שפתחתי באקראי בחדר ההמתנה של רופא השיניים. "אך הגבול בין משחק לציד אינו קיים עבורה. שלא כמו אחיו, הטורפים הגדולים, החתול צד כל הזמן ובאופן כפייתי, דבר ההופך אותו לחיה הקטלנית ביותר בטבע. הוא צד כל דבר, החל מעלה מעופף עד חרקים, מכרסמים ועד בעלי כנף. כל מה שזז בסביבתו נידון להיות ניצוד."
המיידע היה מפתיע משהו. עד כמה באמת אני מכיר חתולים? מעולם לא חשבתי על החתול כעל חיה "קטלנית" אלא יותר כעל ייצור פרוותי ועצל למדי שאימץ את בני האדם כמקור מחיה.
לאנשים רבים יש חולשה לחתולים. הם מחבבים אותם, מאכילים אותם, וזאת בלי שידרשו מהם יותר מידי פרטים מזהים. העסקה היא כזו: החתולים זוכים לליטופים, מחסה ומזון, ובתמורה הם מרשים לבני האדם לראות בהם מה שאין הם: חיות ליטוף תמימות וחסרות אונים, משעשעות ורודפות משחק.
דלת חדר הטיפולים נפתחה וד"ר צ'או פלש לחדר בחיוך רחב, ניגש אלי והחל לטלטל את ידי בהתלהבות. כמה הוא שמח לראות אותי, קרא את ספרי האחרון ולא מפסיק להתפעל ממנו, בעיניו אני גיבור תרבות…
חייכתי באדיבות ונזכרתי בכרסו הרכה שבשעת הטיפול נלחצת תדיר אל מרפקי. מיד אחריו נכנסה אותה אסיסטנטית יפה ונזכרתי כיצד היא מחזיקה בעדינות את מוצץ הרוק מצדו השני של כסא הטיפולים וידה השנייה מספיגה את הזיעה ממצחי, הגם שאיני מזיע כלל, וממשיכה ללטף את ראשי עד שאני כמעט שוקע בתרדמת חתולים מגורגרת.
מ. מאגו
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/1"][vc_single_image image="434" alignment="center" border_color="grey" img_link_target="_self" img_size="full"][/vc_column][/vc_row]
