שבוע 14 – העומד על דעתו

הרוח נשבה בפראות ואילצה אותו לסגור את החלונות למרות החום הכבד. ניירות, אריזות קרטון ריקות, שקיות ניילון, התעופפו על משבי הרוח העזים ונחבטו שוב ושוב בחלונות המוגפים.

הבית פנה למדבר והרוח המזרחית שנשבה אליו דרך המזבלה המרוחקת מלאה אותו ניחוחות מתקתקים ומחניקים.

הוא הלם באגרופו לתוך כף ידו השנייה. לא!! הוא לא יסכים. יש דרך נכונה ויש דרך המובילה ללא כלום. הוא לא יסכים להיות מובל ללא כלום. תהיה מלחמה.

פעמון הדלת הרעיד והוא קפץ ממקומו בבהלה. לקח לו זמן להבין מה הרעש הזה. הוא ניגש בצעדים מהוססים לדלת והציץ בעינית. כמובן. היא עמדה שם בעיניים מושפלות, כולה אומרת כניעות.

בהיסוס פתח את הדלת ונשאר עומד על המפתן מנסה להסתיר כמיטב יכולתו את אי הסדר בתוכו הוא גר.

"אני מוותרת" אמרה, בלי לזוז ממקומה שלפני הדלת. "אתה עקשן כל כך. אין לי כוח למלחמה הזו. אני מוותרת". כך אמרה, פנתה והלכה.

ליבו צנח בקרבו. היא מוותרת! פתאום הבקיעה עובדה זו את מעטה העננים שכיסה את מוחו. הוא מוותרת! מה הוא יעשה עכשיו עם ילד בן 10 בבית שכמעט ואינו ראוי למגורי אדם? מה יעשה עכשיו?

מ. מאגו