"מה הדדבר האאהוב עליך בביותר ועליו ללא תתוותר?" כך נהגה לפנות אל אורחיה, תולה בהם מבט מצועף מלווה בחיוך קטן שנועד לחפות על הגמגום הקל שנילווה לדבריה. האורחים שנרתעו תחילה היו מתעשתים עד מהרה וכדי לחפות על מבוכתם העמידו פנים כמשתפי פעולה: "נו, מה באמת? הבה נחשוב…"

אלא שהיא לא הייתה מרפה כאילו העולם כולו אינו סובב אלא על השאלה הזו. האורחים היו נכנעים לבסוף. תחילה באי רצון מובהק, אך עד מהרה, ככל שהלכו ונברו בטעמיהם ונטיותיהם, החלו להתעטף בהתרגשות הולכת וגוברת, ועד שהיו מצליחים לבסוף לנסח את שיא תשוקותיהם, כבר היו נלהבים כנערים צעירים.
"שתי פנים לשאלה זו" סחה לה אמא. "ראשית היא שולחת את האורחים למחוזות נדחים בהם לא ביקרו זה זמן רב. שנית, היא מעניקה להם את הרגשה כאילו את אינך אלא בודהיסאטווה המעטירה עליהם מחסדה."
ואכן היא הייתה גאה בכך שרשימת ההמתנה של מבקשי פניה הייתה ארוכה במיוחד, אף על פי ששמרה זאת בליבה ולא התרברבה כלל באוזני שאר הבנות. בעיניהם הייתה מוחזקת כחצי מפגרת והן היו מתייחסים אליה בסלחנות, מטים לה מידי פעם חסד ושולחים אותה לשליחויות בפרוטה. היא הייתה מקבלת את המטבע בשמחה וממהרת, אסירת תודה, למלא את רצונן, שמחה כי הנה עלה בידה להוליד עוד חסד.

אמא תמיד הייתה אומרת "הצורך של החתול להתלטף ושל האדם ללטף, אותו צורך הוא."

   מ. מאגו