[vc_row css=".vc_custom_1415695415617{margin-top: 50px !important;}"][vc_column width="1/1"][vc_column_text]
שבוע 20 – קשיים
[/vc_column_text][vc_single_image image="2905" alignment="center" border_color="grey" img_link_target="_self" img_size="full"][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/4"][vc_single_image image="2909" alignment="center" border_color="grey" img_link_target="_self" img_size="full"][/vc_column][vc_column width="3/4"][vc_column_text]
נסים ונפלאות אינם מהווים חלק מהתפריט היומיומי. נהפוך הוא. יש לחשוד בכל תפריט המציע נסים ונפלאות ולצפות לגרוע מכל. תפריט איכותי אינו זקוק לנסים ונפלאות ואם בכל זאת תמצא אותן שם הרי הדבר אינו מעיד אלא על דלות החומרים והדמיון גם יחד, כך האמין בכל מאודו.
ובכל זאת, יותר מכל זקוק היה כעת גם לנסים וגם לנפלאות. הוא שב והציץ מחלון המטבח אל אולם המסעדה, שם הסב מו מינג, מבקר מסעדות, אל אחד השולחנות, שרוע על כיסא בנון שלאנטיות, גבו שעון לאחור באדישות של כלב ציד מנומנם, ידו האחת שמוטה לרצפה, חסרת חיים כביכול וידו השנייה מונחת על השולחן, מתופפת מעדנות בעט כסף מבריק על גבי פנקס ירוק שהיה מונח על השולחן ממש לצד מקלות האכילה.
"שליו הזהב" הייתה מסעדה קטנה, ממוקמת הרחק ממרכז העיר המצוחצח. היא שירתה קהל לקוחות קבוע ונאמן שפקד את המקום תדיר ושמר את עצם קיומה בסוד כשם שאדם שומר לעצמו בירכתי מגירת שולחנו את שכיות החמדה אותם אסף בימי חייו.
המסעדה התנהלה על מי מנוחות באווירה משפחתית. באולם האוכל הכירו המלצרים את רוב הבאים ואלה ברובם הכירו אחד את השני, דבר שהביא, לא פעם, לקולות שיחה רמים ופרצי צחוק משותפים שהסתלסלו ועלו בחלל המסעדה כאדים הפורצים ממכסה סיר האידוי.
הוא היה שר הטקס, מחלק את זמנו בין האירוח באולם לבין הפיקוח על הכנת המנות במטבח אך למעשה סמך על הצוות לחלוטין ורק קיים את נוכחותו שם כמין אייקון של אב יוצר.
כל זה עומד להשתנות עכשיו, בעטיו של אותו מו מינג, מבקר מסעדות ואושיה תקשורתית שכנראה שם לו למטרה לחשוף כל מוסד אותנטי לטעמם התפל של צעירים ניאו אורבאניים חסרי מנוח, שיעמדו וימתינו בהמוניהם בפתח, יחסמו את הרחוב הצר, יבריחו את הלקוחות הקבועים, ויזמינו בדייקנות את התפריט שהכתיב להם מר מו מינג כדי שלמחרת יוכלו לספר לחבריהם במשרד את מלוא תנופת הרפתקאותיהם.
הוא החליט לשמור על קור רוח, לא לוותר, לבקש סליחה מאבותיו על מסורת גדולה שעמדה להיקטע ונטל את שרביט הניצוח. במו ידיו דילל את המרק, המליח וקימח את המנות, ואף בזק קורטוב מפסולת הכיור.
מחלון המטבח צפה במו מינג הטועם כל מנה כזית, מהנהן בראשו ורושם בפנקסו הקטן.
למחרת בבוקר פתח את העיתון ישר במדור ביקורת המסעדות וקרא:
"רק בזכות ניסיוני העשיר בשירות העם וחוש טעם שמעולם לא אכזב, הצלחתי לעמוד בפני ניסיון ההתנקשות הנפשע שנעשה בי, ועל כך תבוא נקמתי. ניסיונותיה של "שליו הזהב" לפסול את עצמה מלשרת את העם עלו בתוהו. אני רוצה להמליץ על המנות הבאות:… ציון סופי: 10.
מרחוק נשמע רעם כקול פרסותיהם של המון תאואים שועט…
מ. מאגו
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/1"][vc_single_image image="434" alignment="center" border_color="grey" img_link_target="_self" img_size="full"][/vc_column][/vc_row]
סיפור מקסים, תודה