[vc_row css=".vc_custom_1417686849758{margin-top: 40px !important;}"][vc_column width="1/1"][vc_column_text]
שבוע 21 – הצמדות
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/1"][vc_single_image image="2957" alignment="center" border_color="grey" img_link_target="_self" img_size="full"][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/4"][vc_single_image image="2963" alignment="center" border_color="grey" img_link_target="_self" img_size="full"][/vc_column][vc_column width="3/4"][vc_column_text]
למרות שסגר מאחוריו את הדלת בעדינות, המשיכה נקישת המנעול המתכתית להדהד בחלל החדר עוד זמן רב. היא נאלצה לנער בפראות את ראשה כדי להיפטר מהצליל העמום שדבק בה כמו כתם. היא לא תראה אותו יותר, זאת ידעה. התנערה ופסעה למקלחת, להתנקות.
בעוד המגבת לגופה, עברה על פני החדר והשמידה ראיות – כוסות לכיור, צלחות נייר עם שאריות של אטריות לפח, מפיות משומשות לסל האשפה, פחיות בירה ריקות למחזור. כרטיס ביקור בודד נשאר על השולחן והיא לקחה אותו בידה. "אנו מצליחים בכל משימה" קראה, "סוף למזיקים. א.א. הדברות"…
פסעה לחדר השינה ועצרה מול שני תיקנים שהיו מוטלים על גבם, רגליהם אסופות אל בטנם. בכוח דחק סיפורו של קפקא והעלה את עצמו מנבכי זיכרונה הסטודנטיאלי אל מסך זיכרונה הטרי. גם אז לא יכלה להבין את הצורך הנואש של הסופר להתמקק. האם הייתה זו ביקורת חברתית? עמדה פוליטית? ביטוי של תחושה אישית נואשת?
היא התיישבה על המיטה והתבוננה בשני המקקים. הם היו קטנים, עלובים ומתים. ובכל אופן, היא לא התכוונה לצרוח עוד.
מ. מאגו
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]
