מואי היה נחוש בדעתו לזכות השנה בפרס האזרח המועיל. הרעיון עלה במחשבותיו עם בוקר, שעה שעמד לפני הכירה וטיגן קלות במחבת דג שמך קטן. עצם הופעתה של מחשבה זו בירכתי מוחו הממה אותו עד כדי כך שכמעט ושרף את ארוחתו ואת המחבת גם יחד. מזה ארבעים שנה הוא משרת את תושבי השכונה בנאמנות מאחורי דלפקו ועד כה לא קיבל ולו תלונה אחת. אמנם גם שבחים לא קיבל, מכל סוג שהוא, אך הוא העדיף זאת ככה. מנעוריו למד כי אחדות ואחידות הנן מילים נרדפות לשלווה ואריכות ימים. ניחא.
אך כעת, משבקע הרעיון מירכתי מוחו וקנה לו אחיזה במקום טוב באמצע מחשבותיו, לא יכול היה עוד להתנער ממנו. בסופו של דבר, מלבד הכבוד, המוגבל משהו אם להודות על האמת, הרי היה מדובר בסכום כסף נחמד ובהחלט שימושי.
הוא התיישב אל השולחן עם פיסת הדג השרופה למחצה בידו ונגס בה בהיסח הדעת. חודה הדק של אידרה שחדרה ללחיו הזכירה לו לחזור ולתת את דעתו על מעשיו. הוא צריך קמפיין. הרי סתם כך לא יתנו לו שום פרס. הוא יצטרך למצוא ממליצים. הפרס ניתן, בעצם, למי שגייס את המספר הגבוה ביותר של ממליצים. לא יכולת להציע את עצמך אלא היה עליך למצוא ממליצים רבים ככל האפשר. סידור תמוה משהו זה עבד כבר שנים רבות ואיש לא ראה צורך להחליפו.
את מי, אם כן, יוכל לשכנע להמליץ עליו? התשובה לא הייתה קלה. מואי נבר בנבכי מוחו אחרי אלה שחייבים לו מה ולפתע נזכר באלמנה הטריה שו. הוא נזכר שבימי מחלתו של בעלה הרבה לפקוד את ביתה, הן מתוך אמפתיה למצבה, אך גם מתוך סימפטיה לה עצמה וגם מתוך מחשבות על אותו חוב קטן שעדיין היה רשום במחברתו.
מאחר והייתה זו שעת בוקר מוקדמת, החליט לצאת ללא שיהוי ולארוב לאלמנה ליד חנות הטופו.
“מואי” צווחה האלמנה שו בראותה אותו. “כמה נפלא לראות אותך. לא תאמין מה שקרה לי זה עתה.” היא הסתכלה ימינה ושמאלה, קירבה את פניה לאוזנו ואמרה: “לפני כמה דקות פגשתי בדרך את ראש העיר, איזה אדם יקר. הוא סיפר לי בסודי סודות כי, במקרה, ידוע לו מי המועמדת המובילה השנה לפרס האזרח המועיל. ומי אתה חושב שהיא?” מואי פלבל בעיניו לעומתה ומשלא ענה, הציבה האלמנה את רגלה על אבן השביל, מתחה את גופה לתנוחת המנצח הגאה, ואמרה: “הנה אתה מסתכל עליה”. היא צחקקה, נשקה לו על לחיו ופרחה לדרכה.

מ. מאגו