[vc_row css=".vc_custom_1431423189051{margin-top: 90px !important;}"][vc_column][vc_column_text]
שבוע 31 – השור המנמנם
[/vc_column_text][vc_single_image image="3961" img_size="full" alignment="center" css=".vc_custom_1431423263383{padding-top: 25px !important;}"][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column width="1/4"][vc_single_image image="3967" img_size="full" alignment="center" el_class="round"][/vc_column][vc_column width="3/4"][vc_column_text]
סואו הקשיש אהב לדבר, אך יותר מלדבר, אהב לטבל את דבריו במשלים ופתגמים, כולם סרי טעם בלי יוצא מן הכלל וכולם פרי מוחו הקודח, כמו למשל: "אם הנצו תפוחי האדמה מוטב להשליכם לערימת האשפה", או "אם אבד לך המפתח, אל תעמוד כמו גולם לפני הדלת". ועוד רבים מאותו סוג טריוויאלי ודל דמיון משהו.
בדרכו זו של סואו היה משהו אמיתי ונוגע ללב. עבורו הפתגמים היוו מעין מפתחות דרכם ניסה לצלול ולהגיע אל בן שיחו. קשה היה לו להסתפק בחילופי הדברים הרשמיים שאפיינו את המפגש החברתי האקראי ובמקום זאת רצה להיכנס ולהגיע אל לב ליבה של הארץ. אך לרוע מזלו, בבחירתו הספרותית היה כמו ספן הסובל ממחלת ים או מטפס הרים הסובל מאקרופוביה שהם רואים את הארץ אך אליה לא יבואו.
סואו עצמו לא היה מודע כלל לפגם כלשהו בהתנהלותו והוא השתדל להביא את דברו לכמה שיותר אנשים, פוסק את מכתמו, מלווה אותו תמיד בתנועת ראש מודגשת ואחר ממתין בשקט לתגובת בן שיחו. משבוששה זו לבוא וגרוע מזה, היה נאנח, מניד ראשו בעצב, ופונה לדרכו תוהה על חידה זו ששמה בני אדם.
בוקר אחד פגש את הגברת מאי, אשת הבנקאי, אותה הכיר עוד מילדותם המשותפת. הם החליפו ברכות ולפני שנפרדו הודיע לה סואו "מוטב לא לצאת מהבית אם יש סיר חלב על הכירה". גברת מאי הביטה בו בבהלה, פלטה צווחה, הסתובבה, ורצה אצה לעבר ביתה. סואו הסתכל אחריה, נאנח, נד ראשו בעצב, והמשיך בדרכו."
מ. מאגו
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column][vc_single_image image="434" img_size="full" alignment="center"][/vc_column][/vc_row]
