שבוע 37 – מתינות

"בצעירותה הייתה הגברת שאו דמות ידועה בחוגים החברתיים של העיר וניהלה בביתה סלון חברתי פופולארי שהיה משאת נפשם של רבים. בצד הופעות אמנותיות זעירות, כיבוד משובח והקראת שירים הייתה גברת שאו מעמידה לרשות אורחיה גם את שרותי הייעוץ שלה שהודות למחשבתה המקורית, אם כי הפתלתלה מעט, וקשריה הטובים, הצליחה לחלץ רבים מן המייצר שהיו נתונים בו.    
משפרצה המהפכה שינתה את טעמה ללא הכר. היא הופיעה, יום אחד, בבית החולים הצבאי, עוטה חלוק לבן, והחלה עוברת ממיטה למיטה, מעודדת את הפצועים והגוססים – פה טפיחה, שם לטיפה. עד מהרה החלו הרופאים עמוסי העבודה, להיעזר בה כאחות מוסמכת לכל דבר. גברת שאו לא העמידה אותם על טעותם. להיפך. היא אף החלה להזריק מנות מורפין ולנעוץ מחטי עירוי לרוב.
עד שהסתיימה המלחמה כבר הייתה גברת שאו אחות ראשית באגף לרפואה שיקומית. רבים מהחולים שהשתקמו מפציעתם וחזרו לביתם שמרו איתה על קשר הדוק לאחר שחרורם והיו נוהגים לבקר אותה באדיקות מידי שבוע בשבוע. לפני שהיו נפרדים ממנה, נהגו לחבקה ולנשקה על שתי הלחיים. בתוך כך היו חבילות קטנות מחליפות ידיים – מורפין מצד אחד וצרור שטרות הדוק היטב בגומייה מהצד השני."

מ. מאגו