שבוע 40 – מחסור ושפע

רק משהגיע לגיל חמישים הבחין כי הפך אט אט עורו ונהיה לקמצן. הלב שקודם לכן היה מתרחב ומאיץ פעמיו לקראת כל ביקור צפוי של בנו החל להתהדק כאגרוף ההולך ונקמץ לאיטו. שתיקה מתוחה החלה לחלחל אל תוך שיחותיהם הטלפוניות שהפכו להיות קצרות וסתמיות כהוראות השימוש על אריזת אבקת מרק: “אז מה שלומך? אתה בסדר? אצלי הכול בסדר. טוב, אז להתראות…”
ליותר מזה לא היו מסוגלים. איך קרה שהנער הנלהב וסמוק הלחיים הפך לבחור מאופק, חיוור, וטרוט עיניים? שאל  את עצמו, בעודו פוסע הלוך ושוב בחדר המגורים. הוא שלח מבט אל הדלת ולא יכול היה לעצור את עצמו מלגשת אליה, לפתוח אותה לרווחה ולהיעמד כהרגלו על הסף כשמבטו סוקר את דרך העפר המובילה אל הכפר. שכנו וחברו מנוער שגר בבית הסמוך לשלו, עבר ברחוב על טרקטור ישן שעוד נותר לו לפליטה והניף אליו ידו בברכה. אחד אחד ראה את חבריו הותיקים שוקעים כמעט עד פת לחם עת כל חסכונותיהם נשאבו אל כיסי הבנים השאפתניים המפלסים דרכם בין גורדי השחקים של העיר הגדולה.

וכי איזה אב לא יקריב כל מה שיש לו לטובת בנו עצמו ובשרו? איזה אב לא ירצה לתת לבנו את כל מה שהוא עצמו לא קיבל מעולם?

המחיר כבד מידי! אמר בליבו. בניהם של חבריו צמצמו את ביקוריהם לאפס משנוכחו לדעת כי בידי אבותיהם הזקנים לא נותרה עוד פרוטה. חלקם אף עזבו בעלבון וטריקת דלת נזעמת.

בכל זאת יצא אל הרחבה שלפני הבית ונשם לתוכו את העמק הרחב שהשתרע לפניו משובץ בחלקות שדה מעובדות. כלב הרועים הקשיש שלו בא להתרפק עליו וזכה לליטוף, חיבוק, ונשיקה ממושכת במרכז ראשו המקריח.

מ. מאגו