שבוע 41 – גדול וקטן
כשהיה המורה רוצה להסביר לתלמידיו את גישתו ללימוד טאי צ’י, היה מצטט את ידידו, הפסל שו, שתיאר כיצד הוא ניגש ליצירה חדשה:
“כאשר אני מתחיל עבודה חדשה, אני קודם כל מתנקה, טובל באמבטיה חמה, ואז רחוץ ונקי אני מתיישב מול האבן. אני מחכה. כמו מדיטציה. לפעמים שעות. לפעמים ימים. אין טעם להתחיל לפני שהאבן מגלה מה שבתוכה. אין טעם לכפות עליה מה שאתה כבר יודע. היא חייבת לדבר. אני חייב להקשיב. החיים שלי מתחילים לסוב סביב גוש החומר, אכילה, שתייה, לינה, כל הזמן אני מחפש נקודת פריצה, שנייה קטנה אחת של הבנה. האבן אינה נותנת עצמה בקלות. קשה לשכנע אותה. זמן הוא המטבע שלה. צריך להשקיע ממנו. לעבור שכבות של התנגדות. בסוף היא נכנעת ואתה פורץ בבת אחת אל הסוד, אל התמצית שלה. אז מתחילה העבודה הקשה לכאורה, העבודה הידנית באזמל, בפטיש, במקדח, אבל זו עבודה פשוטה. יש לסלק את המיותר, את מה שמפריע, מה שעומד בינך לבין המהות. אתה לוקח כלי עבודה ומתחיל לחצוב, לנקות, להוריד, לסלק, לשייף, להשחיז, את כל העודף, עד שאין יותר מה לסלק. אז אני יודע שסיימתי.”
מ. מאגו
[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]
