דבר רביעי: תבנית
למה כולם צריכים להיות אותו דבר? אחד מרים ידיים כולם מרימים ידיים. אחד מרים רגל כולם מרימים רגל. איפה הייחוד של כל אחד? איפה הביטוי העצמי?
עודד אמר להרים ידיים – אז אני צריך להרים ידיים? אז לא הרמתי, מה קרה? למה כולם ביחד? מה זה מקהלת הצבא האדום?
מאסטר מאגו שעמד מאחוריו צקצק בלשונו ואמר לו:
לקח לי זמן עד שהבנתי שהיופי בטאי צ’י הוא סוף דבר ולא הדבר עצמו.
בתוך עצמך – במחשבה ובדמיון שלך, התנועה שלך מושלמת. אבל כשהיא יוצאת החוצה אל הגוף – משהו משתבש והיא עשויה להיות מסורבלת ונוקשה.
זה מפני שהיא עוברת דרך פילטר האישיות שלך ונטענת בכל המתחים והקיבעונות שהם חלק ממך.
בתוך תנועת הטאי צ’י יש לך ההזדמנות לפגוש את עצמך מבפנים. לכן אתה צריך משהו קבוע להתנגש בו – נקודת התייחסות, כמו מסך שמחזיר לך את התנועה. זו התבנית.
רק כך אתה יכול לפגוש את חוסר ההתאמה בין פנים לחוץ, לזהות אותה ולנסות לשנות אותה.
לכן עליך ללמוד את התבנית בדיוק נמרץ כמו שהמורה מסביר לך. תעשה בדיוק מה שהמורה אומר. אם תיכנע – תנצח.
להתמסר או לא להתמסר?
הבלוג של גיל מרטנס –
מלמדים אותנו תמיד שכדאי להיות פרואקטיביים, שהפסיביות לא תביא אותנו לשום מקום, ומצד שני… אין לנו באמת השפעה על הגורל, על חיינו, על מה שיקרה.
עדי בוטרוס, “כניעה”
דווקא בנקודת הזמן הנוכחית, ובמקום שבו אנחנו חיים, שתופס כניעה כעמדה של חולשה, עדי בוטרוס בוחר להציגה כויתור מתמסר שהוא מפתח לשחרור ולשינוי, ובעיקר לחזרה שלנו אל עצמנו.
להיכנע זה לנצח
דווקה המלחמה וההתעקשות על הצלחה בקריירה או אפילו על השגת בן זןג עלולות לתקוע את התהליך.
התבנית
גשקו עתיק בשדות ים.
